|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
|
להקת יסביוגרפיה פרוגרסיבית מלאה
Yes היא הלהקה הפופולרית, הידועה והאהובה ביותר ברוק המתקדם. סיפורה משקף, במידה מסוימת, את סיפורו של הפרוג-רוק הבריטי בפרט והעולמי בכלל. יס לא רק הובילה מהפיכות והנהיגה חידושים בעולם המוסיקלי שמסביבה, אלא גם נפלה בכל המלכודות והפיתויים שתעשיית המוסיקה ההמונית מזמנת לעובדיה. זו להקה שטעמה את הדובדבן שבקצפת, אך גם נפלה על האף בתוך שלוליות רבות של בוץ טובעני: פירוק ופיצול, זעם וזלזול מצד המעריצים, סכסוכים אישיים, מאבקים משפטיים, איבוד כיוון וסיאוב מערכות כללי. ג'ון רוי אנדרסון (Jon Roy Anderson) נולד באוקטובר 1944 באקרינגטון, באזור לנקשייר שבאנגליה. הוא חי בחווה מאז גיל שמונה, ולאחר שאביו חלה, נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד בפרך מגיל 15. למרות החיים הקשים, הוא אהב מוסיקה ונהג להאזין לביטלס, The Who, בינג קרוסבי, אוטיס רדינג, וילסון פיקט, ג'ו טקס וג'ון (לא ג'ימי!) הנדריקס. בגיל 18 השתלב בלהקה מקומית ולאחר תקופה מסוימת החליט לעזוב אותה לטובת לונדון, העיר הגדולה. באותה תקופה היתה עיר הבירה הבריטית מרכז מוסיקלי תוסס ורענן ביותר, שמוסיקאים מכל רחבי העולם העפילו אליו כמו מוסלמים אל מכה וצלבנים אל ירושלים.ג'ק ברי (Jack Berry), המנהל האגדי של המועדון La Chasse (ולאחר מכן גם מנהל מועדון Marquee במשך עשרים וחמש שנה), החליט להפגיש בין אנדרסון ובין כריס סקווייר, בסיסט גמלוני וגבוה, שהיה ידוע מתקופתו בלהקת Syn. השניים גילו שיש בהם מן המשותף: שניהם העריצו את סיימון וגרפונקל והעריכו הרמוניות קוליות מורכבות - ולכן התחילו לעבוד ביחד עוד באותו הלילה. כריס סקווייר (Chris Squire) נולד בשנת 1948 בקווינסברי, פרבר של צפון-מערב לונדון, ליד וומבלי. בילדותו שר בשתי מקהלות כנסייתיות, וזכה לקבל השכלה פורמלית ופרקטית בהרמוניות קוליות קלאסיות. בגיל 15 נסחף אל גלי ההערצה כלפי הביטלס, ושינה את טעמו המוסיקלי בזכותם: מחובב של מוסיקה דתית הפך לאוהד מוסיקה חילונית ורוקנרול. בגיל 16 הציע לו אחד מחבריו לנגן בגיטרה באס 'בגלל שאתה גבוה ויש לך ידיים גדולות'. הוא הסכים, ובגיל 17 עזב את בית הספר והצטרף ללהקה מקומית. כדי לממן את עצמו, עבד סקווייר בחנות כלי הנגינה "בוזי אנד הוקס" (Boosy & Hawkes), מעין 'כלי זמר' של אנגליה באותה תקופה. הוא הרויח 8 לירות שטרלינג לשבוע. העבודה בחנות איפשרה לו לשים את ידיו על גיטרת הריקנבקר האגדית, הרבה לפני כולם. זו הגיטרה שמלווה אותו מאז ועד היום. בשנת 1965 הצטרף ללהקת The Syn עם הנגנים אנדרו ג'קמן (שהפך לידידו הטוב במשך שנים וסייע לו בעיבודים שונים), סטיב נארדלי ופיטר בנקס. אחרי תקופה קצרה הלהקה התפרקה. סקווייר המשיך עם להקה בעלת שם מוזר, "מייבל'ס גריר טוי שופ". יום אחד קרה האירוע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה: מישהו נתן לו LSD באיכות גרועה, וסקווייר ידידנו הצעיר התעלף, אושפז ונכנס לערפול חושים ארוך. מספר חודשים נדרשו לו להתאושש מהחווייה. הוא התבודד מן העולם, גר בדירה של חברתו והתאמן מן הבוקר עד הלילה בנגינת הבאס שלו. אחרי שמונה חודשים של אימון, השתפר ולמד טריקים חדשים. אפשר לומר ש'הסמים פתחו לו את הראש' במידה מסוימת. עם זאת, מצבו הכלכלי היה גרוע, והוא למעשה חי כטפיל על חשבון ידידותיו השונות. הפגישה עם אנדרסון במועדון La Chasse בשנת 1968 שינתה הכל. אנדרסון וסקווייר היו ונשארו הגרעין הקשה של להקת יס. הם קיבלו את רוב ההחלטות הנוגעות לגיוס נגנים חדשים ולפיטוריהם של אחרים. אנדרסון היה בעל החזון, הכריזמה והדחף להצליח בכל מחיר. הזמר הנמוך ידע מהו טעמו של עוני אמיתי, ונלחם בכל כוחו כדי להתבסס. הוא לא היה מבין גדול בעיבודים ובנגינה, אבל היתה לו 'תמונה כללית' של התוכן המוסיקלי המופשט שאליו כיוון כל הזמן. בזכות הנחישות והעקשנות של אנדרסון, הצליחה הלהקה לשרוד בתקופה בה עשתה את צעדיה הראשונים. סקווייר הביא את הגיטריסט פיטר בנקס (Peter Banks) מלהקתו The Syn, להרכב. לאחר מכן, אנדרסון וסקוויר פירסמו מודעה ('דרוש מתופף') במגזין המוסיקה הנחשב 'מלודי מייקר'. בחור צעיר בשם ביל ברופורד (Bill Bruford) הרים להם טלפון. ברופורד, יליד 1949 (מהעיירה SevenOaks באיזור Kent), החל לתופף בגיל 13 בעליית הגג של ביתו, אך לא זכה להשכלה מוסיקלית מסודרת. הוא הושפע מאוד מגדולי הג'אז של התקופה, בהם צפה בטלוויזיה בשחור-לבן: פילי ג'ו ג'ונס, מקס רואץ', קנונבול אדרלי וארט בלייקי. אחרי שסיים את בית הספר, נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטת לידס (Leeds). לפני שהחלו הלימודים, נסע לרומא כדי להצטרף ללהקה גרועה, אותה עזב במהירות. כשחזר ללונדון, מצא את המודעה בעיתון ועדיין לא הסתגל לרעיון שמעתה יצטרך לנגן רוקנרול, ולא ג'אז. הרביעייה צירפה אליה את הקלידן טוני קיי (Tony Kaye, יליד Leicester, ינואר 1946). קיי החל לנגן על הפסנתר מגיל ארבע, ולמד באופן רצוף עד גיל 18. הרקע שלו היה קלאסי לגמרי עד גיל 15 בערך, בו החל להכיר מוסיקאי ג'אז כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הוא הצטרף ללהקה של חברים, והם ניגנו 4 פעמים בשבוע. לאחר שסיים את לימודיו, המשיך בלימודי פרסום ועיצוב בקולג' לאמנות של לסטר, אך הועף משם בבושת-פנים. הוא נסע לשוודיה וצרפת אך לא מצא את מקומו. כשחזר ללונדון, השתלב בהרכבים כמו BitterSweet או Winston’s Fumbs. כריס סקווייר נפגש איתו במועדון La Chasse, התרשם מקורות חייו וצירף אותו ללהקה. ברבות הימים כינה טוני קיי את אנדרסון בכינוי 'נפוליאון', בגלל השילוב בין רודנותו ונמיכות-קומתו של מנהיג הלהקה הדומיננטי. ההופעה הראשונה של הלהקה התקיימה בארבעה באוגוסט 1968, באזור אסקס. יס עשתה חזרות במרתף לונדוני, הפעילה קשרים עם מנהלי מועדונים ואנשי התעשייה, והצליחה להשיג לעצמה את הופעתה השנייה (Gig בסלנג המקובל) במועדון המפורסם Marquee. זהו אותו מועדון בו הופיעו במשך השבוע שמות גדולים כמו דיויד בואי, לד זפלין, The Who, טראפיק, הנדריקס, ג'ף בק, ג'ו קוקר, ג'טרו טאל ועוד. מעטים יודעים שבאותה תקופה, הלהקה עשתה בעיקר גרסאות כיסוי לאמנים החביבים עליהם: הביטלס, Fifth Dimension, טראפיק, באפלו ספרינגפילד ואפילו קטעים מהמחזמר 'סיפור הפרברים' של ברנשטיין. העקרונות (או החזון, אם תרצו) של הלהקה בתחילת ימיה היו מעניינים: 1) להלחין ולבצע הרמוניות קוליות מורכבות, כמו סיימון וגרפונקל או קרוסבי סטילס אנד נאש. 2) לא להישמע כמו אף אחד אחר. 3) להימנע ככל האפשר מהשפעות של בלוז. כך החליטו אנדרסון וסקווייר ביניהם, כשנפגשו ודיברו על מוסיקה. דברים החלו לזוז כשרוי פלין (Roy Flynn), מנהל המועדון Blaises ראה אותם בהופעה חיה בספטמבר 1968 והציע להיות המנהל האישי שלהם. הוא החל להשקיע בהם מעט כסף, חיזר אחרי התקשורת וחברות התקליטים. אבל קודם כל היה עליו לטפל במשבר הראשון של הלהקה: החלטתו הפתאומית של ביל ברופורד לעזוב הכל וללכת לאוניברסיטה. מצבה הכלכלי של יס בתחילת דרכה היה מזעזע. המוסיקאים חיו על גרושים, טובות והלוואות. ברופורד, שניהל יומן אישי של הוצאות והכנסות, הגיע למסקנה שעתידו הכלכלי לא ישתפר, וחשב שהשכלה גבוהה היא הפתרון. אנדרסון ושאר החברים היו בהלם מוחלט. הם מצאו במהירות מחליף גרוע (טוני אוריילי מלהקת Koobas) ונראו מיואשים. אנדרסון, סקווייר ופלין הפעילו מכבש לחצים, שבסופו ויתר ברופורד על קריירה כלכלית, הפסיק את לימודיו וחזר לכיסא המתופף. המנהל פלין אירגן ללהקה דירה משותפת באיזור Munster Road, קנה מערכת תופים חדשה, אורגן האמונד, רכב מסחרי עם שני אנשי-במה ומשכורת שבועית של 25 פאונד לכל חבר. בחמש השנים הראשונות לקיומה של הלהקה, המוסיקה היתה כל מה שעניין אותם. הם הופיעו בכל חור אפשרי, נסעו מרחקים גדולים והשקיעו כל גרוש שנותר ברשותם על שיפור הציוד וכלי הנגינה. פלין הזמין את אמט ארטגאן (Ahmet Ertegun), נשיא חברת התקליטים הבינלאומית הגדולה 'אטלנטיק', לראות את הלהקה בהופעה. ארטגאן הגיב בחיוב. הלהקה הוחתמה על חוזה ארוך-טווח שכלל הקלטה של 12-14 אלבומים, עם אחוזים נמוכים מאוד למוסיקאים עצמם. החוזה היה גרוע, ללא ספק. חברי הלהקה הבינו שפלין הוא אולי בחור טוב עם קשרים טובים, אבל איננו קשוח ומנוסה מספיק. הקשר בין פלין לאטלנטיק, לאחר חתימת החוזה, היה רעוע ביותר. לכן החברה השקיעה מעט מאוד כסף בשני האלבומים הראשונים (Yes והשני Time and a Word), ובכלל חשבה שמדובר בלהקת פולק (!). רק כשהאלבום השלישי (The Yes Album) הפך ללהיט, המנהלים בניו-יורק התחילו להתייחס ללהקה ברצינות הראויה. 
Yes - Yes 1969 אלבום הבכורה Yes יצא באוגוסט 1969. אי אפשר לומר שללהקה היה נסיון רב בהקלטות אולפניות. התוצאה היתה אלבום מגומגם אך מעניין, מוקלט באיכות בינונית אך בעל איכויות ייחודיות. קשה להתעלם מן העובדה שהלהקה נשמעת מאוד ג'אזית בחלק מן הקטעים, וזאת בין השאר בזכות טעות מוזרה של ברופורד, שבאמת האמין ש"יס" היא להקת ג'אז (!) ולא רוק. האלבום כולו הוקלט בשמונה ימים בלבד, והמיקסים ארכו יומיים. למרות היותה הלהקה הבריטית הראשונה שהוחתמה על חוזה עם אטלנטיק (חברה אמריקנית במקור), האלבום לא זכה לקידום מינימלי בארה"ב ולכן לא נמכר כמעט כלל שם. רוב תשומת הלב של החברה הלכה ל'לד זפלין', התקווה הגדולה של התקופה. כבר באלבום הראשון אפשר להבחין בסגנון הכתיבה הייחודי של אנדרסון: הטקסטים שלו אינם בעלי משמעות מילולית ברת-פיענוח. המילים רק נועדו להישמע יפה כמעט ללא קשר להגיון או לפואטיקה מקובלת. אנדרסון, בפשטות, לקח מילים שנשמעו לו טוב, וחיבר אותן בצורה ספונטנית להנאתו. חברי הלהקה התרגזו לעתים קרובות על השיטה שלו, ושאלו אותו שוב ושוב מה המשמעות של השירים. כמעט אף פעם לא היתה לו תשובה. זהו לא האלבום היחיד של יס שבו עשו גרסת-כיסוי לשיר של להקה אחרת. הפעם היה זה העיבוד המעניין שלהם ללהיט של הביטלס Every Little Thing שהיה פופולרי בהופעות שלהם. כותרת השיר Harold Land ניתנה במקרה על ידי ביל ברופורד, שזרק לאנדרסון שם של אמן ג'אז שהעריץ. מלבד שני קטעים, אנדרסון חתום על כל החומר בתקליט, בשיתוף פעולה עם סקווייר ואחרים. בינתיים חיה הלהקה כמו קומונה של כבאים בתחנת מכבי-אש: בכל רגע נתון היתה עלולה "לפרוץ" הופעה, ולכן כל המוסיקאים היו צריכים לעמוד בכוננות מלאה. הם חיו ביחד, אכלו ביחד, הפסידו כסף ביחד והוקפצו תוך דקות להופעות שונות ומשונות בכל אירופה. אנדרסון היה יושב על הטלפון ומתווכח עם אמרגנים, סקווייר היה רוחץ באמבטיה במשך שעות, ברופורד היה מתאמן על התופים ללא הרף ובנקס היה מנסה לנקות את הדירה המזוהמת או להסתרק. הבלגן הזה נמשך עד שנת 1972 בערך. המצב הכלכלי העגום השפיע גם על האלבום השני. הלהקה עברה לחווה באזור דוון (Devon) והחלה בחזרות על חומר חדש לגמרי. המנהל רוי פלין סבל קשות מיחסה המשפיל של חברת אטלנטיק כלפיו: הוא לא קיבל מיקדמה מהחברה, והחוזה לא העניק להם אפילו לא פני אחד של תשלומי תמלוגים מהשמעות ברדיו. למעשה, המוסיקאים היו מקופחים לגמרי בכל מה שנגע לזכויות יוצרים, ואף היו בורים לגמרי בנושא. באותה תקופה השואוביז של הרוקנרול היה עוד בחיתוליו, ורוב האמנים לא הבינו דבר וחצי דבר בהתנהלות העסקית של תעשיית המוסיקה. מנהלי אטלנטיק חשבו שתזמורת תשפר את הסאונד של הלהקה. אנדרסון הסכים כיוון שהדבר היה אופנתי באותה תקופה, למרות שבנקס וקיי לא התלהבו במיוחד. לצורך העניין הובא מעבד תזמורתי בשם טוני קוקס. פיל קארסון, אחד ממנהלי אטלנטיק באנגליה, שלח אליהם גם את טכנאי האולפן המבריק אדי אופורד (Eddy Offord), שהיה ידוע ביעילותו הרבה. קארסון נהג לעבוד עם אופורד בלילות, והצליח להשלים אלבומים שלמים עד שש בבוקר, כשהמנקות היו נכנסות לאולפן. עם השנים הפך אופורד לחבר-להקה לכל דבר, השפיע עליהם להפוך צמחוניים, ובנה לעצמו קריירה יפה כשהיה שותף מלא לעשייה של כמה מאלבומי המופת הגדולים של הרוק המתקדם. בין השאר עבד גם עם אמרסון לייק אנד פאמלר, שהוחתמו גם הם באטלנטיק.  Yes - Time and a Word 1970 גם באלבום השני, Time and a Word, הופיעו גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים: ריצ'י הייוונס ולהקת באפלו ספרינגפילד. וגם כאן המוסיקה עדיין מושפעת מאוד מן הביטלס. ההשפעה החיפושאית בולטת במיוחד בשיר הנושא, שהולחן כהמנון-לכל-דבר בהשפעת הלהיט "היי ג'וד" שפרץ בענק באותה התקופה. לרוע המזל, בנקס, הגיטריסט, הסתכסך עם מפיק האלבום טוני קולטון, ואפילו זרק עליו גיטרה. השניים לא הסתדרו, והדבר ניכר באלבום: הגיטרה מוקלטת בצורה נוראית, ומדי פעם הוקלטו קטעי גיטרה של נגנים אחרים ללא ידיעתו של בנקס. בכל מקרה, היתה זו תחילת סופו: קולטון ייעץ לאנדרסון להיפטר מבנקס. האלבום השני היה טוב בהרבה מן הראשון. הקטע Then, שאף צולם לוידאו-קליפ (על חוף הים), הצביע על הכיוון העתידי של הלהקה. בקליפ השני, לשיר הראשון לאלבום ("נו אופורטיוניטי נידד, נו אקספיריאנס נידד"), חברי הלהקה נראו מנגנים על רקע מגרש של מכוניות הרוסות. יצירת המופת "אסטרל טראוולר" (Astral Traveller) כבר ביטאה את היכולת הדרמטית הגבוהה של ההרכב. ועדיין ג'ון אנדרסון חתום על רוב הקטעים. סקווייר חתום על אחד בלבד. אף חבר להקה אחר לא חתום על שום דבר. הלהקה היתה במשבר קריירה חריף. האלבום השני, שיצא לאור בתחילת נובמבר 1970, לא מכר כמצופה באנגליה, ובארה"ב לא מכר כמעט כלום. חברת אטלנטיק רצתה לזרוק את יס מכל המדרגות. פיל קארסון (זוכרים? זה מנהל אטלנטיק באנגליה) הצליח, ברגע האחרון, לשכנע את המנהלים בניו-יורק שלא לעשות זאת. חברי הלהקה האשימו את רוי פלין בכישלון המסחרי. ההתנגדות הבוטה של בנקס לשילוב התזמורת באלבום השני, כמו גם התנגדותו העיקשת לפיטוריו של המנהל פלין ("אם הוא הולך, אני הולך"), גרמה לאנדרסון ולסקווייר להגיע להחלטה המשותפת: בנקס פוטר מן הלהקה. לאחר הופעה באזור לוטון, ניגשו אנדרסון וסקווייר לבנקס ואמרו לו בשקט: "אנחנו חושבים שזה יהיה טוב יותר בשבילך ובשבילנו אם תעזוב את הלהקה". בנקס היה בהלם. ברופורד וקיי שמעו על כך רק בדיעבד. גם פלין הועף בבושת-פנים, אך עזר לבנקס להתאקלם ולהקים את להקתוFlash מיד לאחר מכן. אנדרסון וסקווייר ניסו לגייס את מנהיג להקת קינג קרימזון, רוברט פריפ (Robert Fripp), לתפקיד הגיטריסט, אך הוא סירב. שלושה חודשים נדרשו כדי שהגיטריסט סטיב האו (Steve Howe) יצטרף ללהקה. סקווייר זכר אותו לטובה מלהקת Tomorrow. האו, יליד 1947 בצפון-לונדון, לימד את עצמו לנגן בגיטרה מגיל 12 והלאה. כאמור, גם הוא לא זכה להשכלה פורמלית, והידע שלו בתווים היה מוגבל יחסית. בגיל 17 הצטרף ללהקת The Syndicats והקליט שלושה אלבומים. משם עבר ללהקת The In Crowd ששינתה את שמה בסופו של דבר ל-Tomorrow. גם הלהקה הזו התפרקה, והאו הקים להקה זמנית בשם Bodast, שהוחתמה עםMGM אך לא הספיקה להוציא את האלבום לאור. משם התגלגל האו אל להקתThe Nice וניגן איתם פעם אחת. אז הגיעה שיחת הטלפון מכריס סקווייר. האו לא שמע על יס עד אז, אבל חשב שמצבם הכלכלי סביר. כמובן שהכל קרה להיפך: רוי פלין פוטר והכספים הפסיקו לזרום, אבל האו הבין שיש להרכב פוטנציאל. החמישיה החדשה החלה לעשות חזרות באותה חווה באזור דוון, לקראת אלבום שלישי. משרדי אטלנטיק שמעו על שחקן הרכש החדש ומיהרו להחליף את תמונת השער באלבום Time And A Word כך שבנקס ייעלם והאו יופיע במקומו. באנגליה הופיע ציור שחור-לבן של אישה עירומה על העטיפה, בעוד האמריקנים המעטים שרכשו את האלבום ראו על השער את תמונתו של הגיטריסט שלא ניגן שם כלום. לעומת זאת, בעמודים הפנימיים של האלבום מופיעה דווקא תמונתו של בנקס. הלהקה עבדה ללא מנהל, ולא היה להם גרוש על הישבן. כדי לקנות מזון הם לקחו הלוואות מבעלי הבית, וגם לא שילמו שכר-דירה בשבועיים הראשונים. איכשהו הם הצליחו לשרוד את התקופה מבחינה כלכלית. ואז נכנס מנהל חדש לתמונה. סקווייר שמע על בריאן ליין (Brian Lane, אמרגן יהודי ששמו האמיתי הארווי פריד) במספרה שלו, דווקא. ליין, אדם אנרגטי וקשוח, התגלה כמנהל מוכשר וחרוץ במיוחד. מספרים עליו ששפופרת הטלפון היתה תמיד דבוקה לאוזנו. ליין עבד גם עם הפינק פלויד (מכירים את 'ארנולד ליין'?), והיה ידוע כאיש בוטה, משופשף וריאליסטי, עם תאווה עמוקה לכסף. בסתיו 1970 נכנסה הלהקה לאולפני אדוויז'ן (Advision) כדי להקליט את אלבומם השלישי. חלק מן המעריצים בארה"ב עדיין בטוחים שזהו אלבומם הראשון. תמונת העטיפה מציגה את הקלידן טוני קיי חבוש בגבס, תוצאה של תאונת-דרכים שהתרחשה לילה אחד, בנסיעה להופעה לילית נידחת. מכיוון שללהקה לא היה כסף לנהג קבוע, כריס סקווייר היה הנהג הקבוע, אך לא תמיד שמר על עירנות מקסימלית. הוא נרדם על ההגה, סטה לתוך תעלה, ובמזל ניצלה הלהקה מאסון טוטאלי על הכביש. הפעם התגלתה יס לראשונה במלוא תפארתה. מלבד הקטע החמישי A Venture, כל היצירות הפכו לקלאסיקה ברפרטואר של הלהקה. הקטע Yours Is No Disgrace, שאורכו כמעט עשר דקות, מהווה מעין סוויטה שאפתנית וסוחפת, שהשפעתה על שאר אמני הרוק המתקדם של התקופה היתה גדולה במיוחד. קטע הסולו The Clap מציג את היכולות הוירטואוזיות של הכוכב החדש, סטיב האו. Starship Trooper, גם הוא כמעט עשר דקות, ממשיך את הקו הסימפוני החדש שבו הלהקה לא מתנהגת כמו הרכב רוקנרול שגרתי, אלא כמו תזמורת שלמה. אדי אופורד עשה עבודה מרשימה ביותר מבחינה טכנית: ההישגים אליהם הגיע בהקלטה הזו (שנשמעת הרבה יותר טוב בגירסת הרי-מסטר של הדיסק) היו פורצי-דרך. גם הקטע I’ve Seen All Good People הפך ללהיט, וכמעט בכל ההופעות של יס הקהל ממשיך לדרוש אותו, עד היום.  Yes - The Yes Album 1971 בינואר 1971 יצא לאור "דה יס אלבום" (The Yes Album) וזכה לתגובות נלהבות ביותר מן הביקורות והקהל. מייקל טייט, מנהל ההופעות שלהם, הכין מאות פוסטרים והדביק אותם בכל רחבי לונדון, כיוון שלא סמך על מחלקת הפרסום של אטלנטיק בלונדון. בנוסף, שביתת רשות הדואר הבריטית, שנמשכה חודשיים, יצרה מצב שבו לא התקבלו נתוני המכירות מכל רחבי אנגליה, ולכן הדיווחים שהתקבלו בלונדון ובארה"ב נאספו רק מחנות אחת בודדה, שבה היה מצבה של יס מצוין: האלבום הגיע למקום הראשון בחנות ההיא. הדירוג המרשים הזה גרם לכל שאר החנויות בלונדון להזמין את האלבום ולמכור אותו, וגם להנהלה בארה"ב להתייחס ברצינות-יתר ללהקה, שעד עתה כמעט לא ידעה על קיומה. האלבום הגיע למקום השישי במצעד הבריטי, ולמקום הארבעים (לראשונה) במצעד האמריקני. יס הצליחה לפרוץ את הדרך קדימה. בשנת 1969 הופיעה הלהקה 187 הופעות, 131 בשנת 1970, 166 בשנת 1971 ו104- בשנת 1972. המטרה היתה, ללא ספק, ארה"ב. השוק האמריקני היה פי שש מהבריטי, וכמות הקהל הפוטנציאלי היתה אינסופית. המוסיקאים הרגישו שהם חייבים לכבוש את הצד השני של האוקיינוס האטלנטי בשביל "לעשות את זה". זה קרה לראשונה באפריל 1971, והתגובה היתה מצויינת. הלהקה קרעה את התחת במשך שבועות וחרשה כל עיר גדולה, מניו-יורק, שיקגו, פילדלפיה, קליבלנד, פיטסבורג כל קליפורניה ופלורידה. מערכת סאונד חדשה ומתקדמת נרכשה עבור הסיבוב הזה, והטכנאי אדי אופורד הוכיח את עצמו שוב כמומחה גדול. הבעיה היחידה של אופורד היתה סמים. מדי פעם הוא היה מתעלף על המיקסר, או לוקח טיולים גדולים מדי ולא חוזר. אבל בסיבוב הזה המצב היה עוד בסדר יחסית. החבר'ה חזרו מאושרים לאנגליה, ומיד עשו את המהפך הבא: לפטר את טוני קיי. הקלידן הנאמן שלהם היה אמנם וירטואוז, אבל סירב להצטרף למהפיכה הטכנולוגית הגדולה של התקופה, כשהסינתיסייזרים האנלוגיים הראשונים (מוג, מלוטרון ועוד) פרצו את הדרך לצלילים מעולם אחר לגמרי. אנדרסון וסקווייר החליטו שאי אפשר להתקדם בלי להתעדכן בפלאי הטכנולוגיה של עולם הקלידים, ולאחר שראו את הסרבנות העיקשת של קיי, החליטו להיפטר ממנו. את החלטתם חיזקה העובדה שסטיב האו, הכוכב החדש של הלהקה, לא הצליח להסתדר עם קיי מבחינה חברתית. השניים ניהלו אורח-חיים שונה למדי: קיי היה חובב תענוגות ונשים, בעוד האו היה כבר אדם נשוי, מיושב וסגפן-משהו. סקווייר שם לב לכוכב עולה חדש בשמי הקלידנות הבריטית: ריק ווייקמן (Rick Wakeman), שהצליח לעורר את תשומת ליבה של עיתונות המוסיקה סביב כשרונותיו הטכניים ואופיו הסוער. הוא הופיע על שער המגזין 'מלודי מייקר' והפך לשם הלוהט ביותר. כוכבי-קלידים אחרים כמו גרהאם בונד, קית' אמרסון וג'ון לורד גם הם עשו גלים, אבל ווייקמן היה ללא ספק איש כריזמטי ופרובוקטיווי. שערו הבלונדיני הארוך, הגלימות הנוצצות, אופיו הבדחני ואורח החיים הראוותני שניהל, כולם הפכו אותו לדמות מתוקשרת למדי. הוא ידע להסתובב במסיבות הנכונות, לדבר עם העיתונאים הנכונים ולהשיג את הקשרים עם המנהלים המובילים. ריק ווייקמן נולד במאי 1949 בעיירה פריווייל (Perivale) שבמידלסקס. הוא החל ללמוד פסנתר בגיל שבע, וכבר בשנת 1963 הצטרף ללהקת רוק מקומית. הוא המשיך את לימודיו בקולג' המלכותי למוסיקה, אבל אורח החיים הפרוע שניהל, כמו גם התעקשותו להמשיך לנגן עם הרכבי רוק במועדונים ובפאבים, גרמה למנהלי המוסד לזרוק אותו משם. למרות הגירוש המשפיל, חשוב לציין שווייקמן ידע לקרוא ולכתוב תווים כמו שצריך, וזה היה חידוש יחסי. הוא ידע לכתוב עיבודים, הבין בהרמוניה והצטיין ביכולת למידה מהירה. מיד הפך לנגן אולפן מבוקש ומוצלח, שידע להקליט כל דבר ב'טייק' אחד בלי לפשל. הוא השתתף בעשרות אם לא מאות אלבומים. בין השאר, עשה עבודת מלוטרון מדהימה לדיויד בואי בשיר האגדי "ספייס אודיטי" (Space Oddity) בשנת 1969 ואת סולו הפסנתר בלהיט "מורנינג הז ברוקן" (Morning has Broken) של קט סטיבנס בשנת 1972. הוא אפילו הוסיף קצת מלוטרון לקטע Changes מתוך האלבום "ווליום 4" של להקת בלאק סבאת' משנת 1972. בשנת 1970 הצטרף ללהקת הפולק-בלוגראס סטרובס (Strawbs) אך הרגיש מעט חנוק. הוא עזב את ההרכב והחליט לחזור שוב לעבודת האולפן שלו. באוגוסט 1971 קיבל טלפון בשעה שתיים וחצי בלילה. על הקו היה כריס סקווייר, שפגש את ריק כשלהקת הסטרובס חיממה את יס. הוא הציע לריק להצטרף ללהקה. ווייקמן כעס על כך שהעירו אותו באמצע הלילה, ואמר 'לא'. הוא אמר 'לא' למנהל בריאן ליין גם למחרת, למרות שהציעו לו 50 פאונד בשבוע. ווייקמן החליט שהוא רוצה לחזור לאולפן, ויהי מה. ההרפתקה עם הסטרובס לא היתה רווחית מספיק. ליין הפיקח הזמין אותו למשרדו בנושא אחר לגמרי. ווייקמן הסכים, בתמימותו הרבה. למחרת הגיע ווייקמן למשרדו של ליין, והאחרון הוביל את השיחה באופן טבעי ומחוכם ללהקת יס ש"במקרה עושה כאן חזרות ממש שני מטר מכאן". פתאום נכנסו אנדרסון וסקווייר למשרד, והציעו לווייקמן להצטרף אליהם. הוא לא הרגיש נוח לסרב. הם עשו חזרות כל היום, ולקראת הלילה הציע ווייקמן לסטיב האו טרמפ הביתה. כשהאו ירד מן המכונית, הוא שאל את ווייקמן אם הוא יוכל לקחת אותו מחר לחזרה הבאה באחת-עשרה בבוקר. ווייקמן אמר 'כן', נסע הביתה והבין שהצטרף ללהקה.  Yes - Fragile 1972 במהירות-שיא הקליטה הלהקה את אלבומם הרביעי, "פרג'ייל" (Fragile), כשכל חברי הלהקה נמצאים באותו חדר ומקליטים את הכל בצורה 'חיה'. שיטת העבודה של יס בתקופה ההיא היתה לנגן כמה שיותר פעמים את אותו קטע ואז להרכיב את הפאזל מהקטעים הטובים ביותר בכל 'טייק'. בקטע "ראונד-אבאוט" (Roundabout), למשל, היו בערך 16 חלקים וחיתוכים שונים. זו היתה גם תקופה סוערת יחסית, למרות הכל: באחת החזרות פרץ ויכוח בין סקווייר לברופורד, שבסופו הנחית המתופף אגרוף ימני אל סנטרו של הבסיסט. הסיבה לעימות: ברופורד טען שסקווייר פיספס קטע מסוים. ווייקמן, שחזה לראשונה באלימות שכזו, היה בהלם, אבל התאושש במהירות. למזלה של יס, ווייקמן היה האיש הנכון בזמן הנכון. הוא ידע לייעל את העבודה, "לתפור" את 'החורים' המוסיקליים ולהשתמש בציוד טכני מתקדם. מרבית הקטעים הולחנו במהירות יחסית, או אולתרו תוך כדי הקלטות וחזרות. חברת התקליטים לא היתה מעורבת בכלל בתהליך, ולא אמרה מילה על התוצר הסופי. מכיוון שההרכב החדש כלל וירטואוזים בעלי שיעור קומה, החליטו המוסיקאים לתת לכל אחד להתבטא בקטע אישי פרי-עטו. אנדרסון כתב את We Have Heaven המופלא, האו חיבר קטע סולו מקסים נוסף בשם Mood For A Day. ווייקמן, שסבל מבעיה משפטית שמנעה ממנו לכתוב חומר מקורי, הסתפק בעיבוד קצר לקטע מתוך סימפוניה של ברהאמס. סקווייר, שנטייתו לבלות שעות באמבטיה הביאה עליו את הכינוי The Fish מצד ברופורד, חיבר קטע שהנציח את כינויו, ובו הוא מפליא בהפקת צלילים חדשים מגיטרת הבס שלו. ברופורד, שלא רצה ולא ידע להלחין כמעט כלום, הסתפק בקטע סתמי של שלושים שניות בשם Five Per Cent For Nothing, שכותרתו היתה ביקורת צינית על 5 האחוזים שלקח לעצמו המנהל הקודם, רוי פלין. הקטע הפותח, Roundabout, האמצעי South Side of The Sky, והסוגר, Heart Of The Sunrise, נכנסו לקלאסיקה של יס. כל מילה מיותרת: הלהקה מעולם לא היתה כל כך מגובשת ומדוייקת. התיפוף של ברופורד חסר-תקדים, השליטה של ווייקמן בסינתיסייזרים מעוררת התפלאות, הגיטרה של האו מבריקה, קטעי הבס של סקווייר מצמררים והשירה של אנדרסון משתלבת נהדר. גם איכות ההקלטה יוצאת דופן. בהשפעת להקות כמו פינק פלויד, התחברו חלק מן הקטעים על ידי אפקטים משובחים, שנתנו לאלבום תחושה של אלבום קונספט עקבי ודרמטי. פיל קארסון (מנהל אטלנטיק באנגליה) החליט להפגיש את הלהקה עם המאייר והמעצב רוג'ר דין. בריאן ליין ביקש מדין לעשות את השער של Fragile ושיתוף הפעולה ביניהם היה כל כך מוצלח, עד שדין החליט לעצב קו שלם של פוסטרים, חולצות, עלונים וסמלונים עבור סיבוב ההופעות. המוצרים נמכרו היטב ויצרו רווחים אדירים לשני הצדדים. עטיפת Fragile, שבה מצויר כדור הארץ ועליו עצי בונסאי יפניים וספינה מעופפת, זכתה לשבחים רבים והשפיעה על דור שלם של ציירים ומוסיקאים ברוק המתקדם ובכלל. שיתוף הפעולה בין דין ללהקה נמשך (אמנם לא ברציפות) עד היום, והלוגו שעיצב עבור האלבום הבא נותר חלק בלתי-נפרד מעולם הדימויים הכולל שיצרו. זאת למרות שהלהקה ניסתה לעצב שני לוגואים חדשים בשנות התשעים, ולבסוף וויתרה וחזרה ללוגו הקלאסי. ההרכב החדש, מתוגבר בשחקן הרכש החדש ווייקמן, רצה מאוד לצאת לסיבוב הופעות אמריקני נוסף בשנת 1972. האלבום "פרג'ייל" Fragile הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות והגיע למעמד של 'תקליט זהב'. גירסה מקוצרת ו'ידידותית-למאזין' של הקטע הפותח Roundabout נכנסה חזק לרדיו. לפתע החלו לזרום הכנסות לחברי הלהקה מכל כיוון. הדבר הפך אותם (אך בעיקר את אנדרסון, סקווייר והאו) לאנשים אמידים, אם לא עשירים. סקווייר קנה את ביתו הראשון באותה שנה. היתה זו וילה מפוארת למדי, ושינוי דרסטי עבור סקווייר הדל-עד-לא-מזמן. אל הוילה הצטרפה גם מכונית "בנטלי" (Bentley) משובחת, והחיים פתאום נראו טובים. המוסיקאים התפרנים של אתמול הפכו לנובו-רישים של היום, והסתובבו להם במכוניות רולס-רויס ואסטון מרטין. במאי וביוני כבר התחילה הלהקה להקליט באולפני Advision את החלקים הראשונים של האלבום הבא שלהם, "קרוב לקצה" (Close to the Edge). הפעם היה מדובר בקטעים ארוכים באמת, שעברו את מחסום עשר הדקות. יצירת הנושא היא סוויטה סימפונית לכל דבר. שיטת העבודה המפרכת, שהיתה מורכבת מאלתורים אינסופיים והלחנה-תוך-כדי-עבודה, גרמה לתהליך ההקלטה להתארך. הסתבר שרק אנדרסון והאו הבינו את מהותה של היצירה ודרך התפתחותה. במקביל, רק סקווייר ואופורד (הטכנאי שעתה הפך לחבר-להקה לכל דבר) הבינו איך אפשר להקליט אותה. ברופורד ווייקמן, מצידם, שוטטו חסרי-מנוחה וחיכו להתפתחויות. ברופורד סיפר פעם שהלך לישון באמצע הלילה, מדוכא ועייף, כשראה את סקווייר ואופורד עובדים על קטע קצרצר של מוסיקה. כשקם בבוקר, ארבע שעות אחר כך, הוא ראה אותם יושבים על אותו קטע בדיוק, כאילו לא קרה דבר. העצבנות של ברופורד הובילה אותו להכריז על עזיבתו את הלהקה, מיד עם סיום ההקלטות. הוא בחר להיענות להצעתו המפתה של רוברט פריפ ולהצטרף להרכב החדש של קינג קרימזון. פריפ ראה את יס בהופעה חיה בבוסטון במרץ 1972, ואמר לו 'אני חושב שאתה כבר מוכן עכשיו, ביל'. ברופורד היה אז רק בן 22. סקווייר, למשל, לא הבין מה יש לו לחפש בלהקה אחרת. אנדרסון אמר אח"כ שמבחינתו, יס הייתה מנצ'סטר יונייטד שכרגע הבקיעה שער ניצחון, ולכן לא ברור לו למה מישהו ירצה לעבור לקבוצה המתחרה. מעניין לציין את התחרות הסמויה בין הלהקות. קינג קרימזון, ביחד עם ג'נסיס ואמרסון לייק אנד פאלמר, השתייכה לצמרת הרוק המתקדם הבריטי. מעבר מלהקה ללהקה, באותה תקופה תחרותית והישגית, נחשב לבגידה, לא פחות. אמנם גרג לייק, לדוגמה, התחיל אצל קינג קרימזון, וגם ג'ון אנדרסון התארח בתקליט "ליזארד" של קרימזון, אבל באופן כללי שיתוף הפעולה בין ההרכבים המתחרים היה אפסי. כל להקה עקבה בחרדה אחרי ההתפתחות של הלהקה השנייה, למדה מחידושיה אך ניסתה להישמע שונה ככל האפשר. לאור תחושת ה"בגידה" הזו, אפשר להבין מדוע כעס כל כך בריאן ליין על ברופורד. הוא הכריח אותו לשלם 10,000 דולר כפיצוי על עזיבתו, ובנוסף לוותר על 50 אחוזים מן התמלוגים על עבודתו באלבום Close to the Edge לטובת אלן ווייט (Alan White), המתופף החדש. זאת למרות שברופורד דאג שיימצא מחליף עבורו. ברופורד נוטר טינה לליין עד היום על ה'עונש' שנגזר עליו. המתופף הצעיר החליט שאחרי ארבע וחצי שנים של נגינה אינטנסיבית עם אותם ארבעה אנשים (פחות או יותר) ואחרי 594 הופעות חיות, נמאס לו. מערכת היחסים העכורה עם סקווייר והתחושה האישית שלו שההצלחה המסחרית אליה הגיעה הלהקה סימנה סופה של תקופה (ולא התחלה של תקופה חדשה, כמו שחשבו אנדרסון ושאר החברים), חיזקו את הדחף לעזוב. ברופורד רצה משהו מסתורי, חשוך, ג'אזי, מאולתר ונועז יותר. קינג קרימזון בהחלט עשתה לו את זה. האלבום Red, למשל, אותו הקליט עם פריפ, ג'ון ווטון ודיויד קרוס, נחשב לאחד האלבומים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק המתקדם. כאשר קינג קרימזון התפרקה שנתיים אחר-כך, הנסיון שצבר ברופורד העניק לו את היכולת והכוח לצאת לקריירה עצמאית ולהקליט יותר מחמישה-עשר אלבומים.  Yes - Close to the Edge 1972 העבודה הקשה על האלבום השתלמה, ובגדול. Close to the Edge יצא בספטמבר 1972 והפך ללהיט. הוא כלל 3 קטעים מבריקים ונחשב עד היום לשיא האמנותי הגדול שלהם. רוג'ר דין עיצב לוגו יפהפה, המלווה אותם גם כיום. הוא הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום השלישי במצד האמריקני. סיבוב הופעות ארוך הפך אותו להצלחה גדולה עוד יותר. הלהקה כבשה את אמריקה בשנית. התקשורת היתה נלהבת, והמומחים חזו להם עתיד ורוד. ובכל זאת, כמה מילים על שחקן הרכש החדש: אלן ווייט, יליד יוני 1949 בעיירה פלטון שבאנגליה, היה ידיד טוב במיוחד של אדי אופורד, וחלק עימו דירה. הוא התפרסם כשתופף עם ג'ון לנון ויוקו אונו. באותה תקופה בה הקליטה יס את אלבומם החמישי, הופיע עם ג'ו קוקר. סקווייר ואנדרסון שאלו אותו אם הוא מעוניין להצטרף, וכאשר נתן תשובה חיובית, נאלץ ללמוד את כל החומר של יס תוך שלושה ימים, לקראת ההופעה הגדולה הראשונה בדאלאס, יולי 1972. הוא עשה זאת בהצלחה, בחריצות ובעקביות. יחסי האנוש של ווייט היו מצויינים, וכל חברי הלהקה הסתדרו איתו נהדר מאז ועד היום. הוא לא ניסה לפצוח בקריירת-סולו אימתנית ולא עשה בעיות לאף אחד. סגנון הנגינה שלו היה שונה מזה של ברופורד: הוא היה חזק יותר, רוקי ופחות מתוחכם, אך עשה עבודה נפלאה בכל אלבום שהשתתף בו. שנת 1973 היתה השנה הגדולה ביותר של הלהקה. כל מה שנגעו בו הפך לזהב. אלבום הסולו של ווייקמן, "ששת נשותיו של הנרי השמיני" (Six Wives of Henry the VIII), נמכר כמו אלבום של מדונה והפך את ווייקמן לאדם עשיר בהחלט: "אני זוכר שהייתי יורד לרחוב, וכל המכוניות שחנו שם היו שלי", סיפר הקלידן המצליח. העובדה שווייקמן היה כה מצליח ועצמאי, גרמה לאגו שלו להתנפח ולהתייחס ללהקה בהסתייגות מסוימת. אחרי הכל, כאשר עבד כאמן סולו, כל הרווחים מן האלבומים הגיעו ישירות לכיסו, כשהיה חבר מן המניין בלהקה, כל מה שהרוויחו התחלק לחמישה. כוכבות-היתר של ווייקמן היתה בעוכריה של יס.  Yessongs הלהקה הופיעה ביפן, אוסטרליה, אמריקה ואנגליה. בחודש מאי הוציאו את האלבום המשולש "יססונגס" (Yessongs), שהפך לאוסף הנמכר ביותר שלהם, לאחר שהגיע למקום השביעי במצעד הבריטי ולמקום השנים-עשר בארה"ב. הם גם זכו במקום הראשון במשאלי הקוראים של ה'מלודי מייקר'. ההצלחה הפנומנלית של יס לא גרמה לחברי הלהקה הצעירים לנוח על זרי הדפנה: במהלך סיבוב ההופעות המפרך ישבו אנדרסון והאו ביחד בחדרם במלון, וכתבו במשותף את היסודות לאלבום השישי של הלהקה, שזכה לשם מפותל ובלתי-מובן: "סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים" (Tales from Topographic Oceans). היצירה הפכה לאחד האלבומים המדוברים והשנויים-במחלוקת ביותר בתולדות הלהקה והרוק המתקדם בכלל. הלהקה השקיעה שישה חודשי עבודה באלבום הזה. הוא גרר אחריו סכסוכים ומריבות קשים במיוחד. אורכו החריג (85 דקות) והמבנה הסימפוני שלו יצרו בעיות קשות של עיבוד ועריכה. באותה תקופה לא היו קומפקט-דיסקים, כמובן, ולכן כל תקליט ויניל היה מוגבל לארבעים וחמש דקות של מוסיקה בלבד. כל חריגה מעבר לכך דרשה ויניל נוסף, ומכיוון שלכל ויניל יש שני צדדים, ההגיון הכלכלי אמר 'תמלאו גם את הצד הרביעי'. לכן היצירה, שאורכה האידיאלי היה אמור להיות שישים דקות, נמתחה לכמעט תשעים דקות, והפכה לעינוי עבור המאזינים הסבלניים ביותר. למעשה, האמנים מצאו עצמם מוגבלים על ידי הטכנולוגיה של התקופה.  אוטוביוגרפיה של יוגי מעטים יודעים שאת ההשראה לאלבום הזה קיבל אנדרסון מתוך קטע בספר 'אוטוביוגרפיה של יוגי' מאת הסופר פארמאנזה יוגאננדה. בעמוד 83 באותו הספר, בהערת-שוליים קטנה, מצא אנדרסון איזכור לכתבים השסטריים המחולקים לארבעה חלקים, המוקדשים לכל חלקי הטבע, החיים, הדת והאמנות. כדי לתת למוסיקאים את האווירה הכפרית הנחוצה, עוצב האולפן (לבקשתו של ג'ון אנדרסון, ובביצועו ההומוריסטי של בריאן ליין) כמעין חווה קטנה, עם גדרות, פרה מקרטון וערימות חציר. המתח הקולינרי בין ווייקמן חובב הבשרים והאלכוהול ובין הצמחונים חובבי הסמים הקלים התגבר בהדרגה. הוא התבטא בחריפות נגד הכיוון האמנותי של אנדרסון והאו ("זה כמו הליכה במי-ביוב"), ולפעמים פשוט נעלם מן האולפן לבלי-שוב. כל שעת אולפן עלתה 500 דולר, לא פחות. מייקל טייט, מנהל ההופעות של הלהקה, טען בתוקף ש"ללהקה נגמרו הרעיונות. התוצאה הסופית היתה שטויות. כולם עבדו בנפרד או לא עבדו בכלל. אף אחד לא דיבר עם השני. הוחמצה הזדמנות נפלאה ליצור אלבום מעולה". הטקסטים הקוסמיים והמופשטים של אנדרסון גרמו לווייקמן לאבד את העשתונות. הוא טען שוב ושוב שאין לאנדרסון שום מושג בפילוסופיה הודית וביוגה. אלן ווייט ניסה לעזור מדי פעם, אך לא זכה לתמיכה גדולה מדי מצד האחרים.  Tales from Topographic Oceans 1973 שנים אחר כך, הודה אנדרסון שהאלבום אכן ארוך מדי, והביע רצון גלוי לערוך אותו מחדש על גבי דיסק אחד (ולא כפול, כפי שיצא לאור). בגלל סיבות שונות ומשונות, חלקן טכניות ומשפטיות, לא יצא הדבר לפועל. כדאי לציין שאפילו מייק אולדפילד הציג גירסה מקוצרת ומעובדת-מחדש ליצירה המפורסמת ביותר שלו "טיובלר בלז" (Tubular Bells), אלבום "אקספוזד" (Exposed) שתיעד הופעה חיה. אם היו חברי הלהקה מצליחים להציג גירסה משופרת של היצירה על גבי דיסק חדש, אולי היו מצילים חלק מכבודם האבוד בשנות התשעים. ולמרות הכל, בזכות הישגיה הקודמים של הלהקה והעניין התקשורתי סביבה, הצליח האלבום הכפול והקשה הזה להגיע למקום השישי במצעד האמריקני בינואר 1974. כדי לקדם את מכירות האלבום, הפריח המעצב רוג'ר דין לאוויר בלון מאויר בגודל עשרים מטרים, שעלה ארבעים אלף דולר. לסיבוב ההופעות הזה, עיצב דין תפאורה בימתית משוכללת למדי, שגרמה לתקרית בסגנון "ספיינל טאפ": המתופף אלן ווייט נתקע בתוך אחד התאים השקופים שהיו אמורים להיפתח בתחילת המופע. "לא הצלחנו להוציא אותו החוצה. הגיעו אנשים עם מוטות ברזל כדי לחלץ אותו", סיפר ווייקמן שנים רבות אחר כך. כאן לא תמו הצרות: במהלך סיבוב ההופעות התגלו חיכוכים קשים מנשוא בין אנדרסון לבין ווייקמן. השניים לא דיברו באותה שפה. ווייקמן שנא את החומר החדש, שנא את אנדרסון ושנא את הלהקה. הוא הודיע על התפטרותו באמצע הסיבוב, אך הסכים להשלים אותו בשביל לא לפגוע בשאר החברים. הוא כמובן לא טרח להחביא את תסכולו הגדול, ובאחת ההופעות השתכר על הבמה ואכל מנה בשרית בתאווה גלויה, מול עיני הצופים המשתאים והחברים ההמומים. ווייקמן עזב את יס בשמונה-עשרה במאי, 1974. זה היה יום הולדתו. בריאן ליין טילפן אליו הביתה והתחנן שיחזור להקלטות האלבום הבא, Relayer. מספר דקות אחר כך התקשר אליו טרי או'ניל, נציג חברת התקליטים A&M כדי לבשר לו בהתלהבות עצומה שאלבומו הסימפוני היומרני, Journey To The Center of the Earth, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות. הקלידן לא ידע אם לצחוק או לבכות. זמן קצר אחר כך חטף ווייקמן התקף-לב שכמעט הרג אותו. בתהליך ארוך של שיקום, שינוי תזונה ואורח-חיים, הצליח להחלים. בזמן הקצר שבין העזיבה (18 במאי) לבין ההכרזה הרשמית על עזיבתו (8 ביוני), הצליחה הלהקה למצוא קלידן חדש. היה זה פטריק מוראז (Patrick Moraz), קלידן שוויצרי מחונן, שהחליט לעזוב את להקת רפיוג'י (Refugee) למענם. ההחלטה על מוראז לא היתה מהירה. אנדרסון ניסה לגייס את ואנגליס (Vangelis), רב-אמן יווני מפורסם, שהקים את להקת הרוק המתקדם "אפרודייטיז צ'יילד" (Aphrodite’s Child). אנדרסון ופיל קארסון טסו ביחד לפריז כדי לפגוש אותו בדירתו, שהיתה מלאה בנשים צעירות. ואנגליס היה עסוק בזריקת חיצים למטרה, אך הסכים לבוא לחזרות. לאחר שהגיע ללונדון וניגן עם הלהקה, התבררו מספר דברים לכל המעורבים: 1) ואנגליס לא אוהב לטוס. 2) סטיב האו לא מסתדר איתו. 3) הוא לא מתאים לסגנון שלהם. ואנגליס נעלם זמנית, מוראז נכנס לתמונה. מוראז, יליד יוני 1948 בעיירה Morges שבשווייץ, נחשב לאחד הקלידנים הוירטואוזיים והמבריקים ביותר בעולם הרוק המתקדם. הוא היה ילד-פלא אמיתי: כבר בגיל חמש החל להלחין יצירות לפסנתר. בגיל 13 שבר ארבע מאצבעותיו בתאונת סקטים, אך הצליח להתגבר על המשבר. בגיל 17 זכה בפרס על נגינתו, ובעקבות הזכייה קיבל שיעורים מהכנר האגדי סטפן גראפלי. בשנת 1965 הוזמן, עם רביעייתו, להופיע על במה אחת עם ג'ון קולטריין. באותה שנה החליט לנטוש את שווייץ הפסטורלית לטובת בירת המוסיקה של העולם: לונדון.  יס עם מוראז - ההרכב של רילייר לאחר שנתיים של מאבק במנטליות הבריטית והשפה החדשה, הצליח להקים בכוחות עצמו את להקת "מיינהורס" (Mainhorse) והוציא לאור אלבום אחד בשנת 1970 בחברת פולידור. במהלך הזמן ראה את יס בהופעה חיה והתרשם מאוד, ואף ניגן עם להקת "דה נייס" (The Nice). שניים מחבריה של הלהקה האחרונה הצטרפו ללהקת רפיוג'י (Refugee) לאחר עזיבתו של קית' אמרסון לטובת שלישיית אמרסון, לייק אנד פאלמר. שלישיית רפיוג'י (מוראז, לי ג'קסון ובריאן דיוידסון) הקליטה אלבום מצוין אחד בשנת 1974 בחברת 'כריזמה', ויצאה לסיבוב הופעות מוצלח בתור גירסה מעודכנת ויציבה של "דה נייס". אז הגיע הטלפון הגורלי. סקווייר הזמין את מוראז להיכנס לנעליו הבלונדיניות של ריק ווייקמן הגדול. זו היתה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. ביוני 1974 נפתחה תקופה של שלוש שנים, במהלכן הופיע והקליט מוראז עם יס וזכה לכינוי 'הפודל השוויצרי' בגלל תספורתו המוזרה. ביום הראשון לעבודתו נאלץ לצלול עמוק אל תוך ההקלטות המפרכות של האלבום "רילייר" (Relayer), שיצא לאור בנובמבר 1974 והגיע מיד למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום החמישי בארה"ב. מסתבר שהלהקה הסתדרה היטב גם בלי ווייקמן.  Yes - Relayer 1974 כל ההקלטות התבצעו בביתו של סקווייר, בין 8-9 שעות כל יום. אולי בהשפעתן של להקות כמו קינג קרימזון ואחרות, יס גילתה באלבום הזה צד אלים, חריף ומצ'ואיסטי מאוד. הגיטרה של האו מעולם לא היתה כה חדה, והאפקטים שעורבבו פנימה היו מפתיעים ומפחידים. אדי אופורד היה שוב אחראי על ההקלטות, והביא לביתו של סקווייר את הציוד הנייד שלו. מתוך שלושת הקטעים שנכללו באלבום, היצירה "גייטס אוף דליריום" (Gates of Delirium) נחשבת עד היום לקלאסיקה בלתי-מעורערת של הלהקה. רוג'ר דין עיצב שוב את העטיפה, שהותאמה לטקסטים שצורפו לאלבום. הטקסטים עסקו, לראשונה בתולדותיה של הלהקה, במלחמות, בגידה ומוות. נדמה שהכיוון האמנותי החדש והמסעיר של יס בישר על עתיד יצירתי חדש ומרתק. לא כך קרה בפועל. תיעוד נדיר למדי של יס עם פטריק מוראז על הקלידים יצא לאור בוידאו, בהופעה המפורסמת של QPR, קיצור של "קווין פארק ריינג'רס", אצטדיון אנגלי מפורסם. ההופעה, שצולמה ב-10 במאי 1975, סבלה מסאונד בינוני, אבל איכות התמונה טובה למדי. ביצועים מצויינים נרשמו לקלאסיקות כמו קלוס טו דה אדג', גייטס אוף דליריום, ריטואל (מתוך "טיילס") וכמובן ראונד-אבאוט - רק חבל שלא קיימת הקלטת סאונד טובה יותר. המופע יצא על לייזרדיסק יפני בשנות התשעים, ולאחר מכן על דיוידי בשנות האלפיים.  Chris Squire Fish out of Water מלבד ההופעה של QPR, הרי ששנת 1975 היתה שנה של שינוי. כל החברים החליטו לעשות אלבומי סולו כדי לנצל את הפופולריות הגוברת שלהם. אנדרסון יצא עם "אוליאס מסאנהילו" (Olias of Sunhillow), אלבום מרתק ורב-השראה. סקווייר הצליח, לאחר מאמץ רב, להוציא לאור את "דג מחוץ למים" (Fish out of Water) שהיה מעניין מאוד, סטיב האו הוציא את "בגינינגס" (Beginnings) שהיה פושר למדי. אלן ווייט הקליט את "רמשאקלד" (Ramshackled) הנשכח. מוראז עצמו הקליט את "איי" (I) שיצא בשנת 1976 ומצא עצמו מתרוצץ בין שווייץ ואנגליה. ריק ווייקמן חזר לעבודה מלאה. הוא כתב את האלבום "המלך ארתור" (King Arthur) עוד שהיה מאושפז בבית החולים, והמשיך להוציא אלבומי סולו מצליחים. במקביל הוציאה 'אטלנטיק' את אלבום האוסף "יסטרדייז" (Yesterdays), ששילב קטעים נבחרים משני אלבומיהם הראשונים (והנשכחים), לצד כאלה שהופיעו בתקליטים קודמים. המטרה היתה להראות לקהל האמריקני ש"יס" לא נולדו אתמול, ויש סיבות לפתוח את הארנק. 1976 הוקדשה לסיבוב הופעות אמריקני מוצלח ורווחי ביותר, כמו גם ההכנות להקלטת האלבום "גואינג פור דה וואן" (Going for the One) בשווייץ המושלגת. בסיבוב ההופעות הזה צפו בלהקה מיליון ומאתיים אלף צופים בסך הכל. באחת ההופעות נרשם מספר-שיא של 100,000 בני אדם. מוראז למד את כל החומר והשתלב יפה על הבמה. הוא מודה עד היום שיותר אנשים מזהים אותו כחבר 'יס' מאשר חבר בלהקת 'מודי בלוז' (Moody Blues) בה ניגן 13 שנה (!) ברציפות. אבל דברים שוב החלו להשתנות. הלהקה החלה לגשש שוב בכיוונו של ווייקמן, שאמנם הצליח יפה בכוחות עצמו אבל שקע בחובות אדירים בגלל הופעותיו האחרונות, שבוצעו על הקרח (!). ווייקמן הגיע לפת-לחם, התגרש ועבר לישון על ספסלים. בריאן ליין, שניהל גם את ווייקמן, לא ידע מה לעשות איתו, ולכן נוצר אינטרס עסקי לשלב אותו במסגרת יס. וכך, למרות שמוראז היה בחור נחמד וסימפטי עם מבטא משעשע, העדיפו אנדרסון וסקווייר לחזור לסוס המנצח ולשחזר את הימים הגדולים. מסתבר שלמרות שמוסיקה היא שפה בינלאומית, חברי הלהקה נותרו בריטים בנשמתם, והעדיפו לנגן ביחד עם בריטים כמותם. הלכה למעשה מוראז פוטר, ונזרק לרחוב עם אשתו וילדתו. ווייקמן הצטרף להקלטת האלבום Going for the one וכל עבודתו של מוראז על האלבום (שלא הוקלטה, אמנם) נשכחה כלא-הייתה. ההחלטה להופיע בארה"ב, להקליט בשווייץ ולהתרחק ככל האפשר מאנגליה (אפילו מוראז גר בברזיל!) לא נבעה ממניעים אנטי-לאומיים. עקב החמרה קשה בחוקי מס הכנסה באנגליה של שנות השבעים, נאלצו עשירי המדינה וכוכבי-רוק רבים לצאת מן הארץ כדי לא לחטוף פגיעה קשה ברווחיהם. החוקים החדשים פגעו בעיקר באחוזון העליון הבריטי, ולכן חברי יס בילו יותר ויותר זמן בארה"ב, העדיפו להקליט במדינות כמו שווייץ ולא יכלו לחזור הביתה מסיבות משפטיות טהורות. משפחותיהם ביקרו אותם מדי פעם. ההקלטות באזור מונטרו (Montreux) עברו בנעימים. במהלך אחת המסיבות ישב סקווייר עם ווייקמן וביקש ממנו להצטרף לסיבוב ההופעות המתקרב. לאחר שווייקמן הסכים, הסביר לו סקווייר באדיבות שאין טעם להצטרפותו להופעות אם הוא לא חלק מהלהקה, והציע לו להצטרף כחבר מן המניין. ווייקמן שוב הסכים. למחרת פתח את מגזין 'מלודי מייקר' וגילה שתמונתו מופיעה על השער תחת הכותרת 'ווייקמן חוזר ללהקת יס'. מסתבר שסקווייר הימר שווייקמן יגיד 'כן', ולכן יצאה הודעה לעיתונות חמישה ימים לפני שהשניים דיברו. ווייקמן כעס, אבל נרגע.  Yes - Going for the One 1977 הסינגל 'Wondrous Stories' הגיע, לראשונה בתולדותיה של הלהקה, למקום השביעי במצעד הסינגלים הבריטי. האלבום עצמו הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום השמיני בארה"ב. אפילו הסינגל 'Going for the One' הגיע למקום ה24- באנגליה. למרות שהמוסיקה היתה הרבה פחות חדשנית מהאלבום Relayer, הקהל לא רצה לשמוע את יס ממציאים את הגלגל שוב. ועדיין היתה שם מוסיקה קסומה לגמרי, עם העיבודים הקלאסיים של יס והרבה אורך-נשימה שאיפשר לכל הנגנים להתבטא ו'לחשוב' תוך כדי נגינה. ההצלחה המסחרית הגדולה ברחבי העולם, תקופת השפע והגידול ברווחי תעשיית המוסיקה, גרמו לחברי הלהקה לבזבז כמויות גדולות של כספים על בתים, מכוניות, נסיעות, מסיבות גדולות ובילויים אינסופיים. הם טסו מהופעה להופעה במטוס פרטי, ישנו במלונות היוקרה הגדולים ביותר והופיעו מול אולמות מלאים. אפילו כששהו בשווייץ, נהנו להרוס מכוניות שכורות בשביל הכיף. סטיב האו בנה לעצמו אוסף מרשים של 150 גיטרות. במהלך אחד מסיבובי ההופעות שלהם, סירב האו להיפרד מהגיטרה האהובה עליו (גיבסון) ולכן קנה עבורה כרטיס טיסה לצידו במחלקה ראשונה במטוס קונקורד, תחת שם הנוסע "מר גיבסון". באותה תקופה הם החלו להופיע עם במה מסתובבת (360 מעלות), טריק הנדסי שהגדיל את פוטנציאל מכירות הכרטיסים בכל הופעה. כמעט כולם האמינו, בצורה קצת נאיבית, שהשוק ימשיך לגדול ולפרוח. חלק מן המוסיקאים נכנסו לחובות רציניים, שהלכו והעפילו עם השנים. באנגליה כבר החלה מהפיכה חברתית של ממש עם עלייתו של דור הפאנק (Punk, לא Funk) בהנהגת ה'סקס פיסטולס'. יס החלה להיראות בלתי-אופנתית בעליל. את הסימנים של התקופה היה ניתן להרגיש מיד. האלבום התשיעי של הלהקה, טורמטו (Tormato), שיצא בשנת 1978, היה מצועצע, ילדותי ולא סיפק את הסחורה. בעיות של עיבוד, הפקה והקלטה פגעו בחלק מן החומרים הטובים שהולחנו. הטכנאי אדי אופורד לא השתתף בעשייה, ולמרות שהאלבום כלל בתוכו מספר רגעים חזקים, התוצאה הסופית היתה מביכה. מעולם לא היו הטקסטים של אנדרסון כה מגוחכים: באחד השירים הוא פנה למעריציו בקריאה נרגשת 'לא להרוג את הלווייתן'. מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרוג לווייתן? ברגע מיותר אחר (השיר Circus of Heaven) הקליט ג'ון אנדרסון את בנו הצעיר דמיאן (שאת שמו, אגב, לקח מהספר 'דמיאן' מאת הרמן הסה), ביצירה נוטפת-מתיקות על לונה-פארק שמימי. בפעם הראשונה והאחרונה התגנב לו חייזר אל שיר אחר (Arriving UFO). אלו לא היו הימים הכי הטובים שלהם.  Yes - Tormato 1978 על העטיפה הצטלמה החבורה עם מעילי עור שחורים ומשקפי שמש כדי להיראות Cool ולהתאים "למראה החדש של הצעירים". זה כמובן היה פתטי. כדי להוסיף שמן למדורה, החליט המעצב של העטיפה (מחברת Hipgnosis) לזרוק חתיכת עגבניה על כל העיצוב, כולל על חברי הלהקה, שנעלבו עד עמקי נשמתם. אמנם גם באלבום הזה היו רגעים קסומים ומשובחים, אבל הכיוון האמנותי של הלהקה היה מבולבל, ולכן הפירוק שבא בעקבותיו לא היה מפתיע. שנת 1979 היתה מוזרה למדי. מכירות האלבומים נפלו. הפאנק שלט בכיפה, הדיסקו מלך באולמות הריקודים, והתקשורת עשתה לרוק המתקדם טקס אשכבה פומבי בעודו בחיים. אמנם העסקים התנהלו לכאורה כרגיל: ווייקמן הוציא את אלבום הסולו "רפסודיז" (Rhapsodies). סטיב האו השלים אלבום סולו שני (The Steve Howe Album), ואף הוחלט להיפגש בפריז ולהקליט אלבום נוסף. ווייקמן ואנדרסון סוף-סוף הסתדרו יפה ביחד והחלו לכתוב חומר במשותף, אך שאר חברי הלהקה פשוט לא הגיעו לחזרות באולפן. חברת התקליטים החליטה לשלוח מפיק מוסיקלי בשם רוי תומאס בייקר כדי לשמן את הגלגלים, אך הוא היה שנוא על כולם ויצר מצב שבו אף אחד לא רצה לעבוד איתו. גם האולפן עצמו לא התאים ללהקת רוק. הלהקה הצליחה איכשהו להקליט 10 שירים, אך הם נגנזו, ולא יצאו לאור באף אלבום רשמי של יס. אלן ווייט שבר את הזרוע בתאונת סקטים, אנדרסון ווייקמן הלכו להשתכר בפאב קרוב, ועת הפירוק הגיעה. מנהל הלהקה, בריאן ליין, סיפר ששנת 1979 היתה הגרועה בחייו. הוא בדיוק החלים מניתוח להסרת גידול בזרועו, כשיום בהיר אחד הגיעו למשרדו סקווייר, ווייט והאו. הם סיפרו לו שפיטרו את אנדרסון בעקבות סכסוך כספי. הבסיס למריבה היה צורת הניהול הפיננסי של ההרכב: הם החזיקו קופה אחת משותפת, וכל אחד לקח ממנה כמה שרצה. ככל הנראה החל אנדרסון לגרוף כמויות גדולות מדי של כספים לעצמו, וביזבז אותם על מותרות. לפתע מכירות האלבומים נפלו, והקופה החלה להראות סימנים של התרוקנות. חברי הלהקה האחרים הרגישו עשוקים. כדי לשפוך חומצה על הפצע הטרי, התפתח סכסוך מכוער בין ניקי, אשתו של סקווייר, לבין ג'ני, אשתו של אנדרסון. במקביל, החליט הסולן הוותיק שהגיע הזמן לעבוד לבד על קריירת סולו. היו שאמרו שהלהקה התפרקה בגלל שילוב של עייפות מתמשכת, אובדן ההשראה, לחץ מצד הנשים והמשפחות, רדיפת בצע ושעמום. יס הגיעה לפרשת-דרכים. מעתה ואילך, כל פעילותה האמנותית והעסקית התנהלה תחת אילוצים לא ענייניים. לא היה להם מה להגיד מבחינה מוסיקלית, אבל הם עדיין היו צריכים לשלם את הארנונה ואת המיסים בשביל המשפחות. לא היה להם את האומץ לשנות כיוון ולמצוא עבודה 'רגילה', למרות שהדור שלהם סיים את תפקידו. איך אמר איאן אנדרסון מלהקת ג'טרו טאל: "זקן מדי לרוקנרול, צעיר מדי למות". כמה שהוא צדק. מאז האלבום "רילייר" (Relayer), הלהקה רק חזרה על עצמה (במקרה הטוב) או פשוט חזרה אחורה (במקרה הרע). האלבום ההוא משנת 1974 היה יכול להיות פתח מצוין לכיוון חדש, נועז יותר ומקורי יותר, אך ההצלחה והעושר הכלכלי סינוורו את האמנים וטשטשו את חושיהם. הם החליטו שמה שהיה הוא מה שיהיה, ואין טעם לשפר את מה שכולם אוהבים. ההצלחה גרמה ללהקת יס לחשוב שהם הגיעו ליעדם, אלא שהיעד האמיתי היה לעשות מוסיקה מקורית ומעניינת. זה מה שנשכח, או יותר נכון טואטא מתחת לשטיח. עצוב לומר, אבל משנת 1975 ועד היום, להקת יס לא עשתה שום דבר ראוי לציון. כדי להתפרנס ב"כבוד" ולהמשיך לחיות את החיים הטובים על המסלול המהיר, הרוקרים המזדקנים החליטו למכור את נשמתם לכל מי שיחפוץ, ברציפות ובעקביות. בכל מקרה, אנדרסון ווייקמן היו בחוץ. מסתבר שווייקמן הפך לפליט-מס (מושג כלכלי, שאומר שאתה לא יכול להיכנס למדינה שלך בגלל שפקידי המס רודפים אחריך) ולא יכול היה להשתתף באף פרוייקט מוסיקלי מחוץ לשווייץ. אנדרסון באמת האמין שהלהקה הגיעה לסוף דרכה, והוא כמובן צדק, בחושיו החדים. אז מי נשאר? האו, ווייט וסקווייר. האו היה מבולבל וחסר ביטחון. ווייט לא היה מעוניין בקריירת סולו, מסיבות של אגו חלש. סקווייר לא האמין שיחזיק מעמד לבד, וסירב לעכל את העובדה שהלהקה אכן סיימה את תפקידה בהיסטוריה של הרוקנרול. השלושה חיפשו זמר וקלידן. הם מצאו אותם במהירות. הלחץ היה אדיר: בריאן ליין מכר מראש סיבוב הופעות ענק בארה"ב, עוד לפני שידע על עזיבתם של הקלידן והזמר. עכשיו הוא היה תקוע עם שלל חוזים שהיה עליו לכבד ויהי מה. במילים אחרות, הוא היה חייב לספק את הסחורה. למזלו, הוא ניהל גם את "דה באגלז" (The Buggles), שהצליחו בגדול עם הלהיט "וידאו הרג את כוכב הרדיו" (Video Killed The Radio Star) ועבדו קרוב מאוד לאולפן של יס. באופן טבעי, לכן, התחבר הצמד שהיה באגלז, טרוור הורן (שירה) וג'ף דאונס (קלידים) לשלישייה המבולבלת. כך קמה יס של שנת 1980 והאלבום המוזר "דרמה" (Drama) שבא מיד אחר כך.  יס החדשה של 1980: מימין - הורן, סקווייר, ווייט, דאונס, האו ג'ון אנדרסון היה עסוק בבניית קריירת הסולו החדשה שלו, חלקה בשיתוף מוצלח עם ואנגליס, כששמע את הבשורה: להקת יס התאחדה מחדש. את ווייקמן החליף דאונס, ואת אנדרסון החליף הורן. המעריצים הותיקים היו המומים ו/או זועמים ו/או משועשעים. התוכנית היתה ערמומית: אסור לספר לקהל האמריקני שהזמר והקלידן הוחלפו. גם צריך למהר עם האלבום, בגלל שאין זמן וצריך לעלות על המטוס לארה"ב ממש בקרוב. החבר'ה עבדו 18 שעות ביממה במספר אולפנים בו-זמנית, חיברו קטעים לקטעים והצליחו לצאת עם אלבום מוכן בזמן הנכון. רוג'ר דין חזר לעמדת מעצב העטיפה. באופן מפתיע ביותר, האלבום זינק למקום השני במצעד הבריטי ולמקום 18 בארה"ב. המעריצים הותיקים הופתעו לשמוע את סטיב האו מנגן, לראשונה בחייו, בסגנון "הבי מטאל" (Heavy Metal) בוטה. העיבודים היו הדוקים, מהונדסים, מתמטיים. הטקסטים היו ברורים, חד-משמעיים. "דרמה" היה אלבום אחר לדור אחר. הורן שר גבוה במיוחד, בנסיון ברור להיכנס לנעליו הגדולות-קטנות של אנדרסון. השורה "I am a Camera" מהשיר Into the Lens הפכה ללהיט קטן. ולמרות הכל, הדמיון היחיד בין הורן לאנדרסון התמצה בפרט קטן אחד: שניהם היו נמוכים. וזהו.  Yes - Drama 1980 הורן ודאונס נאלצו ללמוד חומר מוסיקלי רב בזמן-שיא. אף אחד מחברי הלהקה לא ידע לקרוא או לכתוב תווים כמו שצריך (מלבד ווייקמן, שכבר היה איננו), ולכן ללהקה לא היה חומר כתוב ונגיש. לא היתה ברירה אלא פשוט להאזין לתקליטים עצמם וללמוד. זו לא היתה משימה קלה, אבל השניים הצליחו. התעוררה גם שאלה מעניינת: למי שייך השם יס? מסתבר שעורכי הדין עדיין לא התעוררו כדי לריב, אבל הסיפור הזה עתיד היה לעורר מהומה גדולה בין המוסיקאים וחברת התקליטים. ההופעות בארה"ב עברו בשקט יחסי, למרות שחלק מן האמריקנים שמו לב שטרוור הורן איננו ממש ג'ון אנדרסון. הוא היה סולן הרבה פחות טוב, עם הרבה פחות ביטחון עצמי. בניגוד לג'ון אנדרסון, שמיתרי קולו היו עשויים כנראה מפלדה, הורן איבד את קולו במהירות רבה והשפיל את עצמו בפומבי לא פעם ולא פעמיים מול קהל של אלפים. כשהגיעו לאנגליה, התגובה כבר היתה זועמת. הקהל צרח "בוז", "מאונן", "לך תזדיין" או "רד מהבמה, אנחנו רוצים את ג'ון" על הורן. זו היתה חוויה כואבת מאוד עבורו. בסוף הסיבוב, בדצמבר 1980, הבטיח שלא יעלה יותר על במה. לראשונה בחייהם, הרגישו האו, סקווייר ווייט את טעם הבוז העמוק מצד קהל נאמן ומסור, שהרגיש נבגד, ובצדק. התחושה הקשה הזו לא נשכחה. הזעם והעצבים שהצטברו יצאו על המנהל, בריאן ליין. בתחילה הודיעו לו הורן ודאונס שהם מפטרים אותו מתפקידו כמנהל באגלז. שבועיים אחר כך הגיעה להקת יס למשרדו כדי להודיע שהם מפטרים אותו מתפקידו כמנהל הלהקה. ליין נפגע כמובן, אבל הציע להם לנשק את רגליו של אנדרסון כדי שיבוא חזרה. במקביל הציע להורן להפוך למפיק מוסיקלי. להקת יס התפרקה סופית-לכאורה בינואר 1981. הודעה נמסרה לעיתונות. עיתונאי הרוק בכל העולם מחקו את השם מספרי הטלפונים שלהם. אף אחד לא האמין שההרכב יתאחד כל כך מהר מחדש, ואף אחד לא צפה את המריבות שיבואו בעתיד. כמה שבועות אחר כך, חזרו האו ודאונס למשרדו של ליין. הם הביאו איתם את ג'ון ווטון (שבדיוק סיים את עבודתו עם ההרכב UK) וביחד החליטו על הקמת להקת "אסיה" (Asia). גם קאלר פאלמר הצטרף אליה. שלוש שנים אחר כך התחנן סקווייר שאנדרסון יחזור ללהקה, והורן אכן שימש כמפיק מוסיקלי, בדיוק כפי שחזה מר ליין. במרץ 1982 הוציאה 'אסיה' לאור את אלבומה הראשון, שהגיע לצמרת המצעד האמריקני. גם האלבום השני (Alpha) נמכר נהדר בשנת 1983. ללא ספק, היתה זו הצלחה מסחרית גדולה, אך כשלון אמנותי שנחקק בהיסטוריה של הרוק המתקדם. זו היתה להקה ריקנית, צפויה, מכאנית, שבלונית, מנייריסטית, מלוקקת ומזויפת. מכל התכונות הטובות של הפרוג נשארו רק בומבסטיות, וירטואוזיות מיותרת ויומרה חסרת כיסוי. זו היתה פרנסה מצוינת, אין ספק, אבל בכל הספרים והעיתונים שסיכמו את התקופה, להקת 'אסיה' היתה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרוק המתקדם. זו היתה הוכחה נוצצת וחד-משמעית לעובדה שהדינוזאורים של הפרוג איבדו את דרכם. הביקורת הנקודתית היתה מדויקת, אך הביקורת על הרוק המתקדם בכללותו היתה מכוערת.  טרוור רבין - Trevor Rabin סטיב האו דווקא היה מרוצה. הגיטריסט הנשוי הצליח לייצב את הקריירה שלו, נפרד מהלהקה המאוסה והסכסוכים העתיקים, החזיר לעצמו את הביטחון העצמי ואת האמון בתעשייה. אבל שום דבר לא נמשך לנצח: יום אחד קרא בעיתון שלהקת יס מתאחדת, והפעם עם גיטריסט חדש בשם טרוור רייבין (Trevor Rabin), שהגיע מדרום-אפריקה, רחמנא לצלן! האו כמעט הקיא את נשמתו מרוב גועל. אגב, אין קשר בין משפחת רבין הישראלית ובין רייבין הדרום-אפריקני. למעשה, סקווייר ווייט דאגו להישאר עסוקים. מעטים יודעים כי אחרי מותו של ג'ון בונאהם, החליט הגיטריסט האגדי של לד זפלין, ג'ימי פייג', לשתף פעולה עם השניים. הסופר-טריו החדש נפגש בסודיות מוחלטת בביתו של פייג' והקליט 8-9 שירים פרוגרסיביים למהדרין. הם אפילו חשבו על השם XYZ בגלל הצירוף של המילים Ex-Yes וZeppelin. אלא מה? רוברט פלאנט בא להאזין לחומר החדש והחליט שהוא מתוחכם מדי בשבילו. משם הכל התפרק. היו שאמרו שמותו של בונהאם השפיע על פלאנט קשה מדי ועירער את שיקול דעתו. בשנת 1982 קיבלו סקווייר ווייט המלצות שונות מאנשים שונים. השם טרוור רייבין הגיע אליהם. רייבין, יליד יוהנסבורג 1954 (דרום-אפריקה), הוא בן למשפחה יהודית רפורמית. שמו הקודם היה טרוור רבינוביץ', והוא החליט לקצרו ל"רבין" (Rabin), שמבוטא באנגלית כ"רייבין". הוא עבד כמפיק מוסיקלי, גיטריסט וזמר מצליח במולדתו. הוא למד פסנתר מגיל 6 וגיטרה מגיל 12. בגילאים 16-18 נחשב לנגן אולפן מעולה, ואהב במיוחד ג'אז ופיוז'ן. רייבין גם שמר על קשרים טובים עם הקלידן מאנפרד מאן (Manfred Mann) - גם הוא מוסיקאי יהודי דרום-אפריקני. בניגוד לרוב חברי יס, הוא שלט היטב בתווים. הם טילפנו אליו, הוא טס ללונדון, השלושה אכלו ארוחת צהריים וניגנו כל הלילה. למחרת בבוקר קמה גירסה חדשה של יס, רק בלי השם הישן והטוב. סקווייר נזכר בקלידן טוני קיי, אותו פיטר בעצמו לפני שנים רבות, הרים לו טלפון והזמין אותו להצטרף להרכב החדש. קיי הגיע, בילה חודש בנגינה על ההאמונד, הסתכסך עם רייבין, הבין שאין לו סיכוי להמשיך - ועזב. אדי ג'ובסון (Eddie Jobson) הובא להחליפו, אך נשאר לתקופה קצרה מאוד, ונעלם. בסופו של דבר, את רוב הקלידים באלבום עשה רייבין. הרעיון היה לקרוא ללהקה "סינמה" (Cinema) דווקא. הם עשו חזרות במשך תשעה חודשים בצפון לונדון, והקליטו כמה סקיצות של קטעים לקראת אלבום. פיל קארסון מחברת 'אטלנטיק' החליט שזה יהיה נפלא אם הלהקה תתאחד במלואה. הוא השקיע 150,000 דולר מכיסו הפרטי בהפקת האלבום, לאחר שאטלנטיק עצמה היתה מוכנה לתת רק 150,000 להפקה. טרוור הורן, שהפיק את האלבום בפועל, חשב שרייבין לא יכול להיות הזמר המוביל. סקווייר לא הסכים לשיר, והתעוררה בעיה. באמצע עבודת העריכה הסופית, יזם קארסון שיחה טלפונית דחופה עם ג'ון אנדרסון, במטרה לשכנע אותו לשיר באלבום החדש. הסולן-לשעבר היה עסוק באותה תקופה בפרוייקט משותף עם ואנגליס, אך היה פתוח להצעות. אנדרסון נפגש עם סקווייר במכוניתו, שמע את החומר החדש והתלהב. הוא שאל את סקווייר איך קוראים ללהקה. סקווייר ענה שקוראים לה "סינמה". אנדרסון טען שאם הוא ישיר באלבום החדש, זה יישמע כמו יס. הוא שאל את סקווייר מפורשות אם הוא רוצה להחזיר את יס לתמונה שוב. סקווייר השיב 'כן' בהיסוס. אנדרסון הסכים. חברת התקליטים העדיפה, כמובן, את השם המוכר "יס", שהפך למותג רווחי ביותר, על פני כל שם אחר. ב"אטלנטיק" ידעו היטב שהמוניטין של יס, כמותג ותיק בשוק, יקפיץ את המכירות באופן דרמטי. במהלך ההקלטות הגיע נשיא אטלנטיק, אמט ארטגאן (Ahmet Ertegun), לאולפן. הוא ניגש לכריס סקווייר וציווה עליו: "אתם חייבים להוציא שיר להיט עכשיו. כריס, אני סומך עליך שתצליח לעשות את זה". סקוויר, שנים רבות אחר כך, סיפר "זה מה שהוא אמר, והצלחנו לעשות את זה, כמובן". בשנות השבעים, חברת התקליטים מעולם לא הפעילה עליהם לחץ כל כך ישיר ובוטה כמו עכשיו. אחרי הכל, הזמנים השתנו מן הקצה אל הקצה: מאז שלהי שנות השבעים, סבלה תעשיית המוסיקה ממיתון מתמשך. כל תקליט חדש זכה לליווי קפדני של המנהלים הבכירים בלייבלים הגדולים. בלי להיט, יס היתה מתרסקת ולא חוזרת.  Yes 90125 קארסון נסע להיפגש עם הנהלת אטלנטיק כדי לשכנע אותם להשקיע עוד כסף בהקלטות, עכשיו כשאנדרסון נמצא על הסיפון, עם המותג "יס" ביד. הוא קיבל את הכסף, ההקלטות עם אנדרסון הושלמו תוך שבועיים, האלבום קיבל את השם 90125 (בעקבות המספר הקטלוגי שלו ברשימה הפנימית של אטלנטיק) והצליח למכור שמונה מליון עותקים. שמונה מליון עותקים. ושוב, בעברית צחה: שמונה מליון עותקים. באופן מפתיע מאוד, הפכה יס ללהקת פופ לוהטת, עם וידאו-קליפ ושיר קיצבי וקליט ביותר, המושמע גם היום בכל תחנות הרדיו בעולם: Owner of a lonely Heart (בתרגום עברי: "בעליו של לב בודד"). ההפקה המצוחצחת של הורן איפשרה לקטע הזה להתיישן היטב, בלי להישמע כמו משהו שהוקלט בהכרח בשנות השמונים. זו כמובן לא היתה אותה הלהקה: לא מהבחינה המוסיקלית הטהורה וגם לא מבחינת יחסי הכוחות הפנימיים. האלבום לא נשמע כמו רוק מתקדם כלל ועיקר. יס החדשה פשוט ויתרה על החזון המוסיקלי הישן שלה. אנדרסון, לראשונה, לא היה המנהיג. הוא לא היה זה שכתב את הלהיט. רייבין היה הכוח החזק בלהקה, והוא היה זה שעשה את רוב העבודה. רייבין, אדם אנרגטי ובעל חוש עיסקי וטכני משופשף, קיבל את רוב ההחלטות. ההצלחה הכלכלית המרשימה של יס יצרה תגובת שרשרת מעניינת. לפתע הבינה אטלנטיק שחברי הלהקה היו עשירים מספיק בשביל לתבוע אותה על אי-תשלום תמלוגים משנות השבעים. ההנהלה פישפשה ב'בוידעם' של ארכיון התמלוגים וגילתה "להפתעתה" שהיא חייבת להם סכומים אדירים של כסף. ארובות השמיים נפתחו והמוסיקאים קיבלו, אמנם באיחור, חלק ממה שהגיע להם. מנהל חדש, טוני דימיטריאס, החליף את בריאן ליין. פתאום התייחסה תעשיית המוסיקה ללהקה המנוחה ברצינות. כל הדלתות נפתחו בפניהם. אפילו MTV שידרה את הוידאו-קליפ של הלהיט המרכזי. מאות אלפי בני-נוער נתקלו בשם יס לראשונה בחייהם, והופתעו לשמוע את אלבומיהם משנות השבעים, שהיו כמובן שונים לגמרי. "אני משוכנע לגמרי שאם 90125 לא היה קורה, היה מתעורר סימן שאלה באשר לקיומה של יס כלהקה", אמר ריק ווייקמן על ההצלחה המפתיעה של האלבום, בראיון שנתן למגזין "בילבורד" בנובמבר 2003. "אני חושב שהגעתו של טרוור הורן לעמדת ההפקה היתה מרכיב מכריע בהצגת הלהקה באור חדש". ווייקמן הוסיף ש"הרבה אנשים שואלים אותי באילו אלבומים של יס הייתי רוצה לנגן. אני תמיד עונה: 90125. אני חושב שיכולתי לתרום לאלבום הזה". תוך 15 חודשים קיימה הלהקה 200 הופעות. כל מי שהיה מעורב בסיפור, עשה הרבה כסף. אחרי הסיבוב הארוך והמצליח הזה, שבו רכשה לעצמה קהל חדש וצעיר יותר, "יס" רצה לאולפנים כדי להקליט אלבום נוסף. הפעם ההקלטות התבצעו באיטליה (שיקולי מיסוי, כמו בשנות השבעים - העיקר לא באנגליה), לונדון ולוס אנג'לס. בספטמבר 1987 יצא "ביג ג'נרייטור" (Big Generator) לחנויות, אך התוצאה היתה מאכזבת. שם האלבום היה אירוני (Big Generator הוא מושג כלכלי בעסקי השעשועים, שמשמעו 'אמן רווחי, כוכב מניב הכנסות') אך לא מדויק במקרה הזה. המפיק, טרוור הורן, סיפר שכל חברי הלהקה לא יכלו להסכים על שום דבר. עשיית האלבום היתה בלתי אפשרית. הוא נכנס לעימותים עם אנדרסון וקיי, לכן עזב באמצע. לאנדרסון היה קשה מאוד לקבל את העובדה שהוא לא הבוס הגדול. נפוליאון ניסה לחזור לכיסא המצביא, אבל אף אחד לא איפשר לו להשתלט על העשייה. "ביג ג'נרייטור" אמנם נמכר בשני מליון עותקים, והשיר "רית'ם אוף לאב" (Rhythm of Love) היה מאוד פופולרי באותה שנה, אך כל המעורבים הסכימו שבסופו של דבר מדובר היה במוצר בינוני לגמרי. יש לציין שאנדרסון וסקווייר התגרשו מנשותיהם במחצית הראשונה של שנות השמונים. סקווייר עבר לגור בהוליווד. אנדרסון נע ונד בעולם. בגלל הטראומה שבעשיית האלבום, הלהקה לקחה הפסקה של כמה חודשים. שוב הסתבר לחבורת "יס", שהם לא ממש מתים זה על זה. לאחר 5 שנים עם ההרכב החדש והעשיר, ג'ון אנדרסון החליט שנמאס לו להדחיק את כשרונות המנהיגות שלו לטובת 'האיש החזק' רייבין. הוא אמנם הצליח להוציא לאור שני אלבומי סולו במהלך התקופה ההיא, אך החליט לעזוב בספטמבר 1988 עם תוכניות גדולות בראש. הוא הלך להקים הרכב יס משלו, שבו הוא יהיה המנהיג. הוא חיפש שותפים לקואליציה החתרנית שלו. אסור לשכוח שאנדרסון, בסופו של דבר, הוא איש אשכולות במובן הקלאסי של המילה. בתחילת הדרך הוא עסק באמרגנות ובכספים, כתב את כל הטקסטים, הלחין חומר רב, שלח ידו בציור ובספרות, הצטרף בשנות התשעים לארגון למען ילדים בשם Opio ותמך באוניצ"ף של האו"ם. כמו כן זכה, בקריירה ארוכה ומרשימה, להוציא כעשרה אלבומי סולו; הטוב מכולם הוא ללא ספק "אוליאס אוף סאנהילו" (Olias of Sunhillow), שיצא ביולי 1976. אנדרסון גם שיתף פעולה עם שורה ארוכה של אמנים אחרים: ואנגליס, קיטארו, קינג קרימזון (באלבום Lizard), ריק ווייקמן (באלבום 1984), מייק אולדפילד (באלבום Crises), טוטו (באלבום The Seventh One), סטיב האו (באלבום שהוקדש לבוב דילן) וגם באלבום "לג'נד" של הלהקה הגרמנית טנג'רין דרים. אנדרסון החל להרים טלפונים. הוא ביקש מביל ברופורד להגיע להקלטות, בלי לספר לו על החברים האחרים. רק כשהגיע, הבין ברופורד שנקלע לאיחוד מוזר של יס. הוא הריח צרות באוויר, אבל לא עזב, כי ידע שיש כאן כסף. היו דיבורים על השתתפותו של סקווייר בפרוייקט, אבל ברופורד ביקש לא להפגיש אותו עם הבסיסט המרגיז. במקומו הוזמן טוני לוין, אותו הכיר ברופורד בקינג קרימזון של שנות השמונים. נוצרה כימיה בין האו, ברופורד ולוין. עם אנדרסון הם הסתדרו קצת פחות טוב.  ABWH אנדרסון ברופורד ווייקמן האו בסופו של התהליך, אנדרסון הקים את ABWH, סופר-גרופ שכלל את Aנדרסון, Bרופורד, Wייקמן וHאו. האלבום שהוקלט ויצא בשנת 1989 בחברת התקליטים "אריסטה" (Arista) נמכר ב-750,000 עותקים. הוא לא היה מאוזן לגמרי, חלק מן הקטעים היו קיטש טהור והעיבודים לא תמיד נשמעו טבעיים, אבל לתוצאה הסופית היה קסם עדין, שהזכיר את הימים היפים של הלהקה. ציור העטיפה הנאה של רוג'ר דין הוסיף לנוסטלגיה. המעריצים, כמובן, היו מבולבלים: למה יש כאן הרכב שהוא יס אבל לא קוראים לו כך? התשובה עברה לפסים משפטיים.  ABHW האלבום בפועל התקיימו שני הרכבי יס בארה"ב: אחד בחוף המזרחי, אחד בחוף המערבי. השאלה "למי יש את הזכות להשתמש בשם יס?" עלתה, צפה והגיעה לבית המשפט. סקווייר, רייבין, קיי ווייט תבעו את ABWH על שימוש בלתי-חוקי בשם יס, בעיקר בגלל הפוסטרים של ההרכב לקראת ההופעות, בהם הכריזו האמרגנים על "ערב של מוסיקת יס פלוס" ("An Evening of Yes Music Plus"). הסכסוך נסגר מחוץ לכתלי בית המשפט. בלהקת ABWH חשבו שהבלגן נגמר, ונסעו להקלטות של אלבומם השני באירופה. במקביל החלו חברי יס להקליט בלוס אנג'לס חומר משלהם. אך לפתע החלו מנהלי החברה לגשש עם רעיון של איחוד כפוי בין שני ההרכבים. אך נראה האיחוד של יס בתחילת שנות התשעים: אנדרסון, סקווייר, טוני לוין, טוני קיי, ווייקמן, ווייט, ברופורד, רייבין והאו הוזמנו לנגן באלבום, שהופק על ידי ג'ונתן אליאס עבור חברת אריסטה, שהוציאה לאור גם את ABWH. המניע ליוזמה היה כלכלי לגמרי. המטרה: למכור כמה שיותר עותקים על חשבון המותג "יס". ההפקה: מורכבת, כושלת ומבולבלת. התקשורת בין המוסיקאים: אפסית. התיאום בין הצוותים: שלילי. כמות המפיקים והטכנאים: אדירה.  Yes - Union 1991 האלבום המפלצתי "יוניון" (Union) יצא לאור באפריל 1991. ריק ווייקמן כינה אותו Onion (בצל) כיוון ש"כל פעם ששמעתי אותו התחלתי לבכות". אף אחד מן המעורבים לא היה מרוצה. הנסיון להפגיש בין שמונה מוסיקאים מבוגרים, מסוכסכים ומרוחקים נחל כישלון. הסאונד של האלבום היה כה ממוחשב ומעובד, עד שקשה היה להבין מי מנגן מה ולמה. חוברת הקרדיטים נראתה כמו מדריך דפי זהב. רוג'ר דין שוב נקרא לדגל, וסיפק איור מרשים למדי, רחוק שנות-אור מן העיצוב המנוכר של 90125. בסיבוב ההופעות ה'מאוחד' של "יוניון", לעומת זאת, המצב דווקא היה סביר. חלק מן המעורבים היו צריכים את הכסף בשביל לשלם חובות או בשביל לממן פרוייקטים עתידיים, ולכן סתמו את הפה במשך שלושה חודשים ועשו את עבודתם בשקט. חלק דווקא נהנו. בסופו של דבר מכר האלבום 750,000 עותקים, בדיוק כמו ABWH. המעריצים כנראה הריחו שמשהו לא בסדר, ובאלבום לא היה אף להיט. ביל ברופורד אמר באותה תקופה: "להקת יס סובלת מבעיה קשה של ניהול פיננסי גרוע. במקום לעסוק ביצירה ובמוסיקה, חברי הלהקה נאלצים 'לכבות שריפות' ע"י ביצוע פרוייקטים בזמן דחוק, כדי לשלם חובות ולמלא התחייבויות קודמות. גוף שכזה, ללא תזרים מזומנים קבוע, פוגע בקהל שלו בצורה קשה. לדעתי יס איבדה הרבה מאוד מעריצים, ביניהם גם אני".  Yes - Talk 1994 אחרי שהסיפור של "יוניון" הסתיים סוף-סוף, הלכו האו, ווייקמן וברופורד לדרכם העצמאית. ווייט, אנדרסון, סקווייר, קיי ורייבין החלו להקליט אלבום נוסף, "טוק" (Talk). הפעם היה זה בעיקר שיתוף פעולה בין אנדרסון לרייבין, כשהאחרון עשה את רוב העבודה האולפנית של ההפקה והעריכה הטכנית, לראשונה על גבי מחשב. למעשה, רייבין עבד כמעט כל יום במשך 15 שעות בערך. התהליך כולו נמשך 18 חודשים, לא פחות. בסופו של דבר, זהו אלבום לא רע, אלא שהגימור הממוחשב, ההקלטה עמוסת האפקטים ועודף הסינתיסייזרים יוצרים אצל המאזין תחושה של ניתוק. הצלילים לא נשמעים אנושיים או מציאותיים. רוג'ר דין נזרק הצידה הפעם. לוגו חדש וקליל עוצב ללהקה ע"י פיטר מקס, וייתכן שמעריצים רבים פשוט פספסו את האלבום בגלל עיצוב העטיפה המפתיע (לא בהכרח לטובה). האלבום יצא לאור בשנת 1994 ומכר 300,000 עותקים בלבד. אף להיט לא יצא לרדיו ולטלוויזיה. רבים ממעריצי יס לא יודעים על קיומו. הלהקה הופיעה עם החומר החדש ב-1995 בסיבוב הופעות מאכזב. מיד לאחריו החליט רייבין שהגיע הזמן לפרוש. הוא המשיך לעשות מוסיקה עבור סרטים הוליוודים מפורסמים כמו 'ארמגדון', 'קון אייר' או 'אויב המדינה'. רייבין, שהחזיק את ההרכב על שתי כתפיו, הלך לו. אנדרסון וסקווייר לקחו את העניינים חזרה לידיים. כמו לפני 30 שנה, הם הרימו טלפונים למוסיקאים האחרים והחליטו לעשות קאמבק, אל ההרכב הקלאסי של שנות השבעים. אנדרסון השתקע סופית בקליפורניה, והחליט שזה המקום המתאים להרים הופעה עם סקווייר, וויקמן והאו. במרץ 1996 נערכו שלוש הופעות כאלה בסאן לואיס אוביספו (קליפורניה), והצליחו מאוד. אלא שריק ווייקמן החליט לעזוב שוב. הלהקה נותרה מבולבלת, נכנסה לאולפן והצליחה להוציא לאור, בו-זמנית, שני אלבומים חדשים: "אופן יור אייז" (Open your Eyes) המסחרי והרדוד, וגם "קיז טו אסנשן" (Keys to Ascension) שהיווה תיעוד של הופעות חיות עם קטעים קלאסיים, שבא בשני חלקים. הלהקה מיהרה לצאת לסיבוב הופעות, אך סבלה מבלבול בקרב המעריצים באשר לאיכות החומר הרב, שיצא בבת-אחת. כדי למלא את הכיסא הריק של ווייקמן, וכדי לתגבר את סטיב האו בגיטרות ליווי, הובאו שני שכירי-חרב: בילי שרווד (גיטרה, יליד לאס-וגאס 1965) ואיגור קורושב (קלידים, יליד מוסקווה 1965), שני בחורים צעירים ומעריצים נלהבים של הלהקה, הצטרפו לנבחרת ולא קיבלו יותר מדי קרדיט על הבמה ומחוצה לה. הקהל, עם הזמן, התרגל לרעיון, והשנים 1997-1998 היו טובות. כדי להמשיך ולייצר הכנסות, הוציאה ביוני 1998 חברת "איגל" (Eagle) אלבום מיוחד ושמו "פרנדז אנד רלטיבז" (Friends and Relatives), ובו מבחר של 19 קטעים הקשורים בלהקה מזוויות שונות: ריק ווייקמן ובנו אדם, ההרכב "ארת'וורקס" (Earthworks) של ברופורד, וקטעי סולו נוספים. 1998 היתה שנה סוערת לווייקמן. הוא עבד כמו מטורף על פרוייקט שאפתני שנועד ליצור עיבוד תזמורתי חדש ליצירתו "מסע אל מרכז כדור הארץ" (Journey To The Center Of The Earth), שחגגה 25 שנה להקלטתה הראשונית. באוגוסט התמוטט ווייקמן, והתקשה לנשום. הוא אושפז בבית חולים, שוחרר כעבור שמונה ימים ועבר תהליך שיקום של שישה שבועות. למרות שהפסיק לעשן ולשתות אלכוהול, משקלו העודף פגע בו. זה כמובן לא היתה הפעם הראשונה: הוא כמעט נפטר בשנות השבעים, עקב אורח החיים חסר האחריות שניהל אז. ווייקמן הבוגר עבר דיאטה, קם על רגליו וחזר לעבודה. הוא חי כיום עם אשתו נינה, ובשנת 2001 כיכב, לראשונה בחייו, כשחקן המגלם את דמותו של אבאנאזה הרשע במחזמר 'אלאדין' שעלה באנגליה.  Yes - The Ladder 1999 בשנת 1999 הוציאה הלהקה את האלבום הפושר "דה לאדר" (The Ladder) ("הסולם") שהוקלט בקנדה. למרות הכוונות הטובות, המוסיקאים המבוגרים והמשועממים לא הצליחו להמציא צלילים חדשים ולפרוץ קדימה. אמנם התוצאה הכללית סימפטית וזורמת, אבל אי אפשר לקרוא לזה 'רוק מתקדם' במאה העשרים ואחת. הקטע הראשון, "הומוורלד" (Homeworld) היה למעשה עיסקה עם חברת משחקי מחשב: כל מי שקנה את הדיסק והכניס אותו בטעות למחשב, ראה פרסומת מוזרה למשחק, שבה ג'ון אנדרסון מתראיין ומסביר עד כמה כל העניין מרגש אותו. למרות שהלהקה קבעה שיאים חדשים של התמסחרות חסרת-בושה, התגובה של המעריצים דווקא היתה טובה והאלבום נמכר יפה. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום היה אחד המוצלחים ביותר אי-פעם. ההופעה של יס ב"האוס אוף בלוז", מול קהל אמריקני נלהב בעיר לאס-וגאס, אמנם היתה מעט דביקה, אבל הלהקה ניגנה יפה. הביצוע החי ליצירה "אווייקן" (Awaken) היה לא פחות טוב מן המקור. למרות שהלהקה ניסתה לקדם את "דה לאדר", רוב המופע הוקדש לקלאסיקות האמיתיות של יס מאז ומעולם. "האוס אוף בלוז" יצא גם בדיוידי ונמכר היטב. אבל אי אפשר בלי קצת צרות מאחורי הקלעים: הקלידן הצעיר איגור קורושב פוטר מן הלהקה בשנת 2000 כאשר היה מעורב, לראשונה בתולדות "יס", באירוע פלילי: קורושב השיכור תקף מינית אשת-ביטחון בוירג'יניה. "אין טעם להחזיק בלהקה שלנו בן-אדם שלא מתפקד כמו שצריך", אמר סטיב האו על התקרית המביכה. פיטוריו של קורושב, עם סיומו של סיבוב ההופעות "מסטר-וורקס" (Masterworks), הביאו לסיומה את פעילותו של שרווד, שמצא את עצמו מחוץ להרכב. יס של תחילת שנות האלפיים היתה חבורה של ארבעה אנשים בני חמישים ומעלה: אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט. הנוסחה שנמצאה: אם אין קלידן במשרה מלאה, אין בלגן. כיום המוסיקאים כבר לא עושים חזרות כמו פעם, בגלל המרחקים הגיאוגרפיים העצומים: ווייט גר בסיאטל (ארה"ב), אנדרסון בסאן לואיס אוביספו (קליפורניה), סקווייר באיזור הוליווד שבלוס אנג'לס, והאו הבריטי הנאמן נשאר בלונדון. אנדרסון, חסר-מנוחה כתמיד, הוציא אלבום סולו בשנת 1998 ושמו The More You Know. ברופורד חי כיום באנגליה עם אשתו קרוליין, מקליט ומופיע מדי פעם עם קינג קרימזון, עם הלהקה שלו "ארת'וורקס" ומנהל חברת הפקות עצמאית. סטיב האו ממשיך להוציא אלבומים: אחד האחרונים שלו היה מחווה לבוב דילן. טוני קיי חי בלוס אנג'לס ומתפרנס כנגן אולפנים; הוא היה מעורב בכמה הרכבי-צד, כמו "סירקה" (Circa) עם אלן ווייט וכריס סקווייר. פטריק מוראז הקליט למעלה מעשרה אלבומי סולו והוא ממשיך להקליט ולהופיע. אף אחד לא מובטל.  Yes - Magnification 2001 בשנת 2001 מצאה עצמה הלהקה שותף חדש להופעות: הקלידן טום בריזלין. לראשונה מאז שנת 1970, יס מצאה את עצמה מקליטה עם תזמורת שלמה. את העיבודים והניצוח עשה לארי גרופה. התוצאה עלתה על גבי אלבומם "מגניפיקיישן" (Magnification) שיצא לאור בספטמבר 2001. גם כאן עשה גרופה את עבודת העיבוד הסימפוני. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות תזמורתי, שתועד היטב בדיוידי "סימפוניק לייב" משנת 2002. תזמורת הפסטיבל האירופאית הוסיפה נפח סימפוני, כמצופה ממנה, אבל ברגעים רבים נדמה היה שהיא מיותרת למדי. באותה שנה (2002) הצטרף ווייקמן שוב להרכב, שהמשיך להופיע כאילו אין מחר. הלהקה נענתה סוף-סוף ללחצים של הקהל, ונתנה לו את מה שהוא רוצה: אנדרסון, האו, ווייקמן, סקווייר, ווייט. רק להיטים ישנים משנות ה-70, בלי תזמורת ובלי תחליפים זולים. אף שיר שכתבה הלהקה מאז סוף שנות השבעים לא זוכה לאותה הערכה כמו אלו שנכתבו באותה תקופה מוזהבת של 1970-1976.  Yes Live in Montreux יס הוזמנה ב-2003 לפסטיבל הג'אז היוקרתי של מונטרו (Montreux), שוויצריה. זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. החמישייה טיפסה לארץ הפסגות המושלגות, קיבלה יחס של מלכים, ואף צילמה את אחת ההופעות (14 ביולי 2003) לדיוידי באורך 137 דקות. המוצר יצא לאור רק בסוף 2007, וזכה לתגובות טובות. מבחינת איכות הסאונד, יס נשמעת טוב יותר היום מאי-פעם. שנתיים אחרי הצטרפותו המוצלחת של ווייקמן להרכב המזדקן, חגגה יס יום-הולדת 35 להקמת הלהקה, בקונצרט חגיגי שיצא גם הוא בדיוידי תחת השם "סונגס פרום טסונגס" (Songs from Tsongas). ההופעה הוקלטה במאי 2004, באולם 'טסונגס' בוסטון - כולל ווייקמן הקשיש. למזלו של אנדרסון, קולו כמעט ולא נפגע, והוא מצליח להוביל את ההרכב כמעט כמו בימים הטובים. ג'ון אנדרסון ביקר בישראל במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי, בספטמבר 2005. הוא הופיע פעם אחת בלבד, בתל אביב. אנדרסון ניגן את חומרי הסולו שלו בפני קהל שלא הכיר אף אלבום שנשא את השם "ג'ון אנדרסון", ולכן שילב מדי פעם חומרים של יס כדי שהקהל לא יתאכזב. בגלל אינתיפאדת אל-אקצא וההתדרדרות במצב הבטחוני בישראל, נכשל מו"מ להבאת יס לישראל בשנים האחרונות. מאז 2004 לא עלו כל חברי להקת יס על במה אחת. חלק מהם הופיעו ביחד ולחוד, הוציאו אלבומי סולו וגם ניסו פרויקטים חדשים. ווייט הקים להקה בשם "ווייט". סקוויר הצטרף לאיחוד של להקתו הישנה, "דה סין" (The Syn). פרויקט מעניין נוסף הוא להקת סירקה (Circa) שהוציאה אלבום בכורה ב-2007. חברי סירקה: טוני קיי (קלידים), אלן וייט (תופים), בילי שרווד (שירה, בס) וגיטריסט נוסף, בילי הון.  יס מודל 2001 יס המשיכה הלאה בלי רגשי נחיתות. היא הפסיקה לעשות מוסיקה מאתגרת וחדשנית כבר בשנת 1976, אבל נוכחותה המתמשכת מדהימה: ההרכב מצליח למשוך קהל עצום כבר ארבעה עשורים, והוציא למעלה משלושים אלבומים. לא עוברים שלושה חודשים בלי אוסף חדש של יס, קופסה מהודרת עם קטעים רבים מן העבר, דיוידי נוצץ או סיבוב הופעות בינלאומי חדש. מעטים ברוקנרול הצליחו לעשות את מה שעשתה יס עד כה - להחזיק מעמד, כמעט ברציפות, מאז סוף שנות השישים ועד המחצית השנייה של שנות האלפיים. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהמוסיקה של יס מזדקנת יפה. כשאין לך תדמית של מרדן מתבגר זועם ואלים, קל לעלות על במה ולנגן בלי להיראות מגוחך. הקמטים, הקרחת, הכרס והגישה ה'היפית' לחיים אינם פוגעים ביכולתה של יס לבצע את המוסיקה שלה באופן מושלם, ולשדרג את הסאונד שלה בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה. כמו מוסיקאים קלאסיים מבוקשים, יש להניח שהלהקה תוכל להתקיים הרבה אחרי הפנסיה. אך חשוב לזכור ש"יס" כבר מזמן לא מייצגת את הרוק המתקדם האמיתי של היום, אלא את עצמה בלבד. שנת 2008 מציינת ארבעים שנה לקיומה של הלהקה. במרץ 2008 הודיעה יס על סיבוב הופעות אמריקני מתוכנן, שהיה אמור לכלול 26 תאריכי הופעות ב-26 ערים, במהלך יולי-אוגוסט. במקום ריק ווייקמן היה אמור הקהל לקבל את בנו, אוליבר ווייקמן (Oliver Wakeman). נחתם שיתוף פעולה עם רשת VH1 שבמסגרתו ייבחר מבין הצופים מוסיקאי שיופיע עם יס על הבמה. לסיבוב קראו "Close to the Edge and Back", מחווה לאלבום הקלאסי של הלהקה מ-1973. ביוני 2008, חודש אחד בלבד לפני תחילת סיבוב ההופעות, אושפז ג'ון אנדרסון בבית חולים בעקבות התקף אסטמה חריף. אז גם התברר שאנדרסון סובל מבעיות נשימה חמורות, ושלא יוכל לעבוד ולהופיע במשך ששת החודשים הקרובים. בצער רב נאלצה הלהקה לבטל את סיבוב ההופעות הגדול של קיץ 2008. לאור הבעיות הללו, נראה שאפסו הסיכויים לזכות בהופעה ישראלית של יס, בשנים הקרובות. ב-11 בספטמבר הודיעה הלהקה במפתיע כי היא יוצאת לסיבוב הופעות, אחרי הכל. ג'ון אנדרסון לא התאושש, אך כריס סקווייר מצא לו מחליף: זמר קנדי אלמוני בשם בנואה דיויד. האחרון השתתף בשנים האחרונות במספר להקות-מחווה ל'יס', ונשמע די דומה לאנדרסון. סקוויר צפה בסרטון יוטיוב של בנואה, והזמין אותו לאודישן. נראה שגם הנהלת יס וגם שלושת חברי הלהקה הבריאים (האו, סקווייר, ווייט) היו להוטים לצאת לסיבוב ההופעות, אם נאלצו לבחור כפיל כדי למלא את המשימה. שבוע אחרי הודעת הלהקה שתמשיך בלעדי אנדרסון, פרסם המנהיג החולה הודעה מיוחדת באתר שלו, לפיה הוא "מאוכזב מאוד" מן ההתנהגות של חברי הלהקה כלפיו. לא רק שכמעט אף אחד מחברי הלהקה לא התעניין בשלומו (מלבד שיחת טלפון אחת של אלן ווייט, אף אחד לא יצר איתו קשר), אלא שלגישתו של אנדרסון, סיבוב ההופעות בלעדיו כלל אינו סיבוב הופעות של להקת יס. "אני מאוכזב שהם לא יכלו להמתין עד 2009 כאשר אחלים לגמרי", התלונן אנדרסון. סיבוב ההופעות של יס לשנת 2008 ייפתח מאוחר יחסית: בחודש נובמבר. הסיבוב צפוי להתקיים בעיקר בארצות הברית, עם גיחה קצרה לקנדה. זהו סיבוב ההופעות הראשון מזה ארבע שנים תמימות, וכמות גדולה של מעריצי יס כבר לא יכולה לחכות. אם וכאשר אנדרסון יחזור לכושר מלא, הלהקה תוכל לשקול את צעדיה לשנת 2010 והלאה.
|
