 |
|
|
Yes Tales From Topographic Oceans 1973 Atlantic Records (2cd) UK (41:01 + 40:04) ביקורת: אורי ברייטמן תאריך פרסום: לא ידוע | |
זהו אחד האלבומים החשובים, המשפיעים, המושמצים והמעניינים ביותר ברוק המתקדם אי-פעם.
להקת יס עשתה כאן קפיצת-דרך גדולה, אך נאלצה להתמודד מול חיכוכים פנימיים, חוסר-ביטחון, מגבלות טכנולוגיות וכלכליות. לאחר שחלפו שלושים שנה, במבט מפויס לאחור, זה יהיה בלתי-הוגן למתוח ביקורת נוקבת על קבוצה של מוסיקאים אמיצים, שניסו לפרוץ את הגבולות שכבלו אותם, ואת הציפיות שטיפחו בהם.
אי אפשר לנתח את האלבום הזה בלי להאזין לו מספר רב של פעמים. הוא שונה מכל דבר שקדם לו; המבנה שלו לא פשוט; היומרה שבו אדירה. אורך הנשימה שלו יוצא-דופן, והמבט הפילוסופי שדרכו הוא מביט על העולם איננו אופייני למכונת הרוקנרול המערבית. גם מעריצים מושבעים של הלהקה, כאלה שגדלו איתה עוד מימיה הראשונים, יתקשו להסתגל למימדיה. מי שמכיר את 'יס' בזכות הלהיט Owner Of a Lonely Heart ישנא את האלבום הזה, מן הסתם.
האורך הכולל של היצירה כולה עובר את מחסום שמונים הדקות, ולכן אי אפשר היה לאחסן אותה על דיסק אחד בלבד. המהדורה הדיגיטלית המשופרת שעבד עליה ג'ו ג'סטווירט מציגה צליל מעולה, רחוק שנות-אור מתקליט הויניל המקורי וגם ממהדורות דיגיטליות קודמות; ה'רימסטר' (Remaster) המשובח עוזר לצלוח את ההרפתקה המוסיקלית הזאת עם פחות זיעה.
אם מתייחסים ל'סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים' כאל מוצר רוק פופולרי, אין לו שום סיכוי לעבור את המבחן. הוא נע לאט, הוא לא מלוטש, לא סגור על עצמו, לכאורה. זו ליגה אחרת, הקשבה אחרת ויחס אחר לקהל וליצירה. זו ההקלטה התובענית ביותר שלהקת 'יס' הפיקה אי-פעם, והיא לא נוטה להתחשב בקוצר-רוחו של המאזין הממוצע. רוב בני-האדם מתקשים להתמודד עם מוסיקה באורך שכזה, השוברת את כל הגבולות בין קלאסיקה, פיוז'ן ורוק.
זוהי למעשה סימפוניית רוק בארבעה פרקים, שהיא בעיקרה שיתוף פעולה בין ההשראה של ג'ון אנדרסון (שגילה, בין השאר, את המלחין יאן סיבליוס) ובין הלחנים והרעיונות המוסיקליים של סטיב האו. הפרק הראשון שמרני ומהודק, השני איטי ומהורהר, השלישי אוונגארדי ופראי, הרביעי רומנטי ודרמטי.
הראשון נפתח עם הרבה אנרגיה, מתפתח בצורה קלאסית מסורתית, מאזן את עצמו כל הזמן בין מצבי-רוח משתנים, ונסגר בצורה הגיונית. החלק החלש ביותר באלבום הוא השני, כיוון שההתפתחות המלודית שבו מועטה. אחרי הפרק השני, קצת קשה להמשיך הלאה. מרבית המאזינים, מן הסתם, נשברו שם. אפילו אם המשיכו הלאה, לא סלחו ללהקה על שגרמה להם לצעוד בדרך הייסורים הזו.
הפרק השלישי תוקפני, מעניין אבל לא תמיד ממוקד; הרביעי מסכם את הקודמים (בעיקר הראשון והשלישי) ומוסיף כמה המנונים משלו, לסיום. אלן וייט מפתיע עם כמה אילתורים פראיים, חזקיים, מהסוג שכמוהו לא שמענו בתקופת ברופורד האלגנטי והשנון (שעזב את הלהקה לטובת קינג קרימזון). כלי ההקשה שהוא מוסיף למיקס צובעים את היצירה בגוונים חוץ-אירופאיים, המקלים על המאזין להימלט מן העולם המוכר לו, אל מרחבים חדשים.
גם האו מוסיף כמה התבטאויות מלודיות נועזות מבעבר, ומרשה לעצמו לדבר בחופשיות בעזרת הגיטרה; יפה לשמוע אותו מצטט מוטיבים מוסיקליים מאלבומים קודמים, כאילו הוא נזכר בעבר וחי אותו; הוא המשיך להבריק גם באלבום הבא של 'יס', Relayer, ככל הנראה הישגו הגדול ביותר כמוסיקאי.
מפיק מוסיקלי שפוי היה מקצר את האלבום לשישים דקות. אדי אופורד, המפיק המוסיקלי שלהם, היה מעט רחוק מן השפיות (הסמים לא עשו לו טוב), אך זה לא היה הכל. לרוע המזל, הטכנולוגיה של התקופה פעלה לרעתם: אורכו של צד תקליט ויניל הוא כעשרים דקות. משמעותה של יצירה בת שישים דקות היא שצד ויניל אחד נשאר ריק. זה היה מעשה שלא ייעשה באותה תקופה. להשאיר צד ריק, מבוזבז? חבל על הכסף!
המגבלה הטכנית הסתמית-לכאורה, הפכה לסיבה המרכזית למריחת היצירה על פני כשמונים דקות. אפשר היה לחתוך, לעגל פינות, לדחוס ולרכז. העבודה הזאת לא נעשתה עד היום. כנראה שקשה לאמנים להודות בטעויות. חלק גדול מן הקהל עדיין לא סלח ל"יס" על האלבום כפי שהוא ערוך -- או יותר נכון, בלתי-ערוך -- כיום.
הקלידן ריק ווייקמן, אמר על האלבום הזה: "זה כמו לבוסס בביב-שופכין". אז ווייקמן אמר. עם כל הכבוד לבחור זריז-האצבעות, אף אלבום שעשה (והוא שיחרר לעולם למעלה מ-80 אלבומי סולו) לא מתקרב לרמתו של האלבום הזה. המשולש אנדרסון-סקווייר-האו עבד קשה מאוד כדי לתפור את הכל יחד; אמנם אפשר בקלות להבחין בטלאים ובבורות הפעורים בין תתי-הפרקים, וגם בחוסר הביטחון של הנגנים עצמם. זה טבעי, זה נורמלי וזה נסלח, אם זה נעשה בתום-לב. קשה להאשים את 'יס' ברשלנות, או בחוסר-פרפקציוניזם.
הטקסטים, כצפוי מבית מדרשו של ג'ון אנדרסון, מעורפלים אבל נשמעים טוב לאוזן. פה ושם אפשר לאבחן כמה משפטים סבירים מתוך ערימות המילים. אם מתייחסים לשירה שלו כאל ליטוף ורבאלי ותו-לא, התוצאה נסבלת. בכל מקרה, אפשר להבין את מטרתם המרכזית: אנדרסון מטיף למבט סלחני כלפי העולם, התמזגות עם הטבע, הקשבה לקול הפנימי, ועוד כהנה-וכהנה שירבוטים מיסטיים, ניו-אייג'יים, דתיים ורומנטיים. ציור העטיפה המבריק של רוג'ר דין מסייע להמחיש את המסע המוסיקלי דרך דימויים סוריאליסטיים, המחברים בין תרבויות, מרחב גיאוגרפי ומימד הזמן.
להקת יס עשתה כאן קפיצת-דרך גדולה, אך נאלצה להתמודד מול חיכוכים פנימיים, חוסר-ביטחון, מגבלות טכנולוגיות וכלכליות. לאחר שחלפו שלושים שנה, במבט מפויס לאחור, זה יהיה בלתי-הוגן למתוח ביקורת נוקבת על קבוצה של מוסיקאים אמיצים, שניסו לפרוץ את הגבולות שכבלו אותם, ואת הציפיות שטיפחו בהם.
אי אפשר לנתח את האלבום הזה בלי להאזין לו מספר רב של פעמים. הוא שונה מכל דבר שקדם לו; המבנה שלו לא פשוט; היומרה שבו אדירה. אורך הנשימה שלו יוצא-דופן, והמבט הפילוסופי שדרכו הוא מביט על העולם איננו אופייני למכונת הרוקנרול המערבית. גם מעריצים מושבעים של הלהקה, כאלה שגדלו איתה עוד מימיה הראשונים, יתקשו להסתגל למימדיה. מי שמכיר את 'יס' בזכות הלהיט Owner Of a Lonely Heart ישנא את האלבום הזה, מן הסתם.
האורך הכולל של היצירה כולה עובר את מחסום שמונים הדקות, ולכן אי אפשר היה לאחסן אותה על דיסק אחד בלבד. המהדורה הדיגיטלית המשופרת שעבד עליה ג'ו ג'סטווירט מציגה צליל מעולה, רחוק שנות-אור מתקליט הויניל המקורי וגם ממהדורות דיגיטליות קודמות; ה'רימסטר' (Remaster) המשובח עוזר לצלוח את ההרפתקה המוסיקלית הזאת עם פחות זיעה.
אם מתייחסים ל'סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים' כאל מוצר רוק פופולרי, אין לו שום סיכוי לעבור את המבחן. הוא נע לאט, הוא לא מלוטש, לא סגור על עצמו, לכאורה. זו ליגה אחרת, הקשבה אחרת ויחס אחר לקהל וליצירה. זו ההקלטה התובענית ביותר שלהקת 'יס' הפיקה אי-פעם, והיא לא נוטה להתחשב בקוצר-רוחו של המאזין הממוצע. רוב בני-האדם מתקשים להתמודד עם מוסיקה באורך שכזה, השוברת את כל הגבולות בין קלאסיקה, פיוז'ן ורוק.
זוהי למעשה סימפוניית רוק בארבעה פרקים, שהיא בעיקרה שיתוף פעולה בין ההשראה של ג'ון אנדרסון (שגילה, בין השאר, את המלחין יאן סיבליוס) ובין הלחנים והרעיונות המוסיקליים של סטיב האו. הפרק הראשון שמרני ומהודק, השני איטי ומהורהר, השלישי אוונגארדי ופראי, הרביעי רומנטי ודרמטי.
הראשון נפתח עם הרבה אנרגיה, מתפתח בצורה קלאסית מסורתית, מאזן את עצמו כל הזמן בין מצבי-רוח משתנים, ונסגר בצורה הגיונית. החלק החלש ביותר באלבום הוא השני, כיוון שההתפתחות המלודית שבו מועטה. אחרי הפרק השני, קצת קשה להמשיך הלאה. מרבית המאזינים, מן הסתם, נשברו שם. אפילו אם המשיכו הלאה, לא סלחו ללהקה על שגרמה להם לצעוד בדרך הייסורים הזו.
הפרק השלישי תוקפני, מעניין אבל לא תמיד ממוקד; הרביעי מסכם את הקודמים (בעיקר הראשון והשלישי) ומוסיף כמה המנונים משלו, לסיום. אלן וייט מפתיע עם כמה אילתורים פראיים, חזקיים, מהסוג שכמוהו לא שמענו בתקופת ברופורד האלגנטי והשנון (שעזב את הלהקה לטובת קינג קרימזון). כלי ההקשה שהוא מוסיף למיקס צובעים את היצירה בגוונים חוץ-אירופאיים, המקלים על המאזין להימלט מן העולם המוכר לו, אל מרחבים חדשים.
גם האו מוסיף כמה התבטאויות מלודיות נועזות מבעבר, ומרשה לעצמו לדבר בחופשיות בעזרת הגיטרה; יפה לשמוע אותו מצטט מוטיבים מוסיקליים מאלבומים קודמים, כאילו הוא נזכר בעבר וחי אותו; הוא המשיך להבריק גם באלבום הבא של 'יס', Relayer, ככל הנראה הישגו הגדול ביותר כמוסיקאי.
מפיק מוסיקלי שפוי היה מקצר את האלבום לשישים דקות. אדי אופורד, המפיק המוסיקלי שלהם, היה מעט רחוק מן השפיות (הסמים לא עשו לו טוב), אך זה לא היה הכל. לרוע המזל, הטכנולוגיה של התקופה פעלה לרעתם: אורכו של צד תקליט ויניל הוא כעשרים דקות. משמעותה של יצירה בת שישים דקות היא שצד ויניל אחד נשאר ריק. זה היה מעשה שלא ייעשה באותה תקופה. להשאיר צד ריק, מבוזבז? חבל על הכסף!
המגבלה הטכנית הסתמית-לכאורה, הפכה לסיבה המרכזית למריחת היצירה על פני כשמונים דקות. אפשר היה לחתוך, לעגל פינות, לדחוס ולרכז. העבודה הזאת לא נעשתה עד היום. כנראה שקשה לאמנים להודות בטעויות. חלק גדול מן הקהל עדיין לא סלח ל"יס" על האלבום כפי שהוא ערוך -- או יותר נכון, בלתי-ערוך -- כיום.
הקלידן ריק ווייקמן, אמר על האלבום הזה: "זה כמו לבוסס בביב-שופכין". אז ווייקמן אמר. עם כל הכבוד לבחור זריז-האצבעות, אף אלבום שעשה (והוא שיחרר לעולם למעלה מ-80 אלבומי סולו) לא מתקרב לרמתו של האלבום הזה. המשולש אנדרסון-סקווייר-האו עבד קשה מאוד כדי לתפור את הכל יחד; אמנם אפשר בקלות להבחין בטלאים ובבורות הפעורים בין תתי-הפרקים, וגם בחוסר הביטחון של הנגנים עצמם. זה טבעי, זה נורמלי וזה נסלח, אם זה נעשה בתום-לב. קשה להאשים את 'יס' ברשלנות, או בחוסר-פרפקציוניזם.
הטקסטים, כצפוי מבית מדרשו של ג'ון אנדרסון, מעורפלים אבל נשמעים טוב לאוזן. פה ושם אפשר לאבחן כמה משפטים סבירים מתוך ערימות המילים. אם מתייחסים לשירה שלו כאל ליטוף ורבאלי ותו-לא, התוצאה נסבלת. בכל מקרה, אפשר להבין את מטרתם המרכזית: אנדרסון מטיף למבט סלחני כלפי העולם, התמזגות עם הטבע, הקשבה לקול הפנימי, ועוד כהנה-וכהנה שירבוטים מיסטיים, ניו-אייג'יים, דתיים ורומנטיים. ציור העטיפה המבריק של רוג'ר דין מסייע להמחיש את המסע המוסיקלי דרך דימויים סוריאליסטיים, המחברים בין תרבויות, מרחב גיאוגרפי ומימד הזמן.
בתור מי שהאזין לקריירה המוקלטת של 'יס' מרגעיה הראשונים בשלהי שנות השישים ועד הסיבוב הסימפוני של תחילת שנות האלפיים, אני יכול להעיד שהאלבום הכפול הזה מתעד חלק חשוב מתוך התקופה היצירתית והמרתקת ביותר שלהם. אפשר להכניס אותו למערכת הסטריאו ולהישאר אדישים, או לעשות מאמץ ולחדור אל קרביו באיטיות. הוא לא מושלם, הוא אפילו מתיש, אבל הוא מוכיח ש'יס' היו מוכנים לקחת סיכונים בשם האמנות. הציון: 9/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")