ביקורות אלבומים
|
Genesis
The Lamb Lies Down on Broadway 1974 Charisma Records (UK) 1994 Virgin Remaster (45:34+48:49=94:23) Genesis-Music.com ביקורת: אורי ברייטמן 13/11/04 |
|
זו היתה יכולה להיות יצירת המופת הגדולה ביותר של ג'נסיס. אבל זה לא קרה - "דה לאמב" (או בתרגום עברי קלוקל - "הכבשה נשכבת על ברודוויי") הוא אלבום קונספט ארוך מדי, בלתי מאוזן, לא תמיד מובן וברובו לא מעניין מבחינה אמנותית. יש בו כמה קטעים יפים, אבל הוא לא מחזיק 94 דקות. הוא קשה מאוד להאזנה רצופה, ואפילו פיטר גבריאל עצמו מודה שהטקסטים שכתב כאן היו סתומים בחלקם, ולעתים כמעט בלתי אפשריים לפיענוח.
מבחינה מוסיקלית, טוני באנקס כתב את רוב הלחנים והעיבודים - זו לא היתה עבודת צוות דמוקרטית. אפשר להבין את זה בנוכחות הרבה של הקלידים, על חשבון הגיטרות האקוסטיות והחשמליות של ראת'רפורד והאקט. מבחינה טקסטואלית, גבריאל כתב כאן כמעט הכל. זה לא סוד שבזמן העבודה על האלבום, גבריאל ישב בבית וכתב את המילים, בזמן שהארבעה האחרים ישבו באולפן והקליטו לו את המוסיקה. גבריאל מודל 1974 היה בחור מבולבל, מסוכסך עם עצמו ועם הלהקה, שרצה לפרוש לטובת קריירה קולנועית בארה"ב. פיטר הגיע לאולפן כשסיים לשרבט את הכבשה, והקליט את קטעי השירה "על גבי" שאר השכבות. מייקל ראת'רפוד הודה שללהקה היה חומר רק לשלושה צדדים של תקליט ויניל. סטיב האקט אמר שלדעתו האלבום מאוד לא מוצלח, יומרני מדי וארוך מדי: "האלבום הוקלט *למרות* שהייתי שם, ולא *בגלל* שהייתי שם", התלונן בראיון. כדי להבין מדוע "הכבשה" הפכה כה ארוכה, צריך לזכור שבשנת 1974 לא היה דבר שנקרא "קומפקט דיסק". באותה תקופה היה אפשר להוציא לאור שני צדדים של תקליט ויניל, או ארבעה. הקלטה של שלושה צדדי ויניל בלבד נחשבה בזבוז משווע. להקת Yes סבלה מאותה בעיה עם "אוקיינוסים טופוגרפיים" שנה קודם לכן, אלבום כפול (וארוך מדי) שכמעט קרע את הלהקה לגזרים. מכיוון שלג'נסיס היה חומר שלא הספיק לשני צדדים (שאיפשרו הקלטת 50 דקות לכל היותר), חמשת הבריטים הצעירים נדרשו למרוח את היצירה על גבי למעלה משמונים דקות. ואכן, הכבשה נמרחה על ברודוויי. ראשית, ומעל לכל, הסיפור שניסה גבריאל להעביר כלל איננו ברור. מדובר בפנטזיה סוריאליסטית על בחור פורטוריקני בניו-יורק העונה לשם "רל" (Rael). זה קצת מזכיר מישהו שקוראים לו גבריאל, והוא הודה שיש קשר ביוגרפי. העלילה הרופפת מזכירה מפגש בין "סיפור הפרברים" של ברנשטיין ו"אליסה בארץ הפלאות" של קרול. האזנות מרובות לא מבהירות את התמונה הכללית, והסיפור נותר בלתי-מובן עד הרגע האחרון. לא ברור בדיוק מה קורה לגיבור, נגד מי/מה הוא נלחם, ומה עולה בגורלו בתום הפזמון האחרון. בניגוד לאלבומי קונספט קלאסיים ואופרות רוק מפורסמות כמו "טומי", "שיער", "החומה", "אופריישן מיינדקריים", "תמונות מזיכרון" - המאזין נותר מבולבל ומאוכזב. אין עם מי להזדהות, אין מתח ואין מוסר-השכל. חוסר הבהירות של הסיפור הדרמטי פוגע מאוד ב"כבשה" כאלבום. כשג'נסיס הופיעה ברחבי העולם עם גרסה בימתית, היה אפשר להנות לפחות מן ההיבט החזותי: גבריאל החליף שלל תחפושות ססגוניות וניסה להמחיש את הזוויות הפנטסטיות של הסיפור; אבל כמוסיקה בלבד, זה לא ממש מרשים. ג'נסיס שילבה באלבום כמה קטעים אינסטרומנטליים קצרים, שנועדו לתת זמן לגבריאל להחליף בגדים - אך למאזין המנוסה ברור שמדובר ב"פילרים" (Filler). עם זאת, הצופים, המאזינים והלהקה עצמה הסכימו שהחלק הראשון של היצירה טוב בהרבה מן החלק השני שלה. אחד-עשר הקטעים הראשונים אפקטיביים יותר מן התריסר שהצטרפו אליהם בדיסק/תקליט השני, ולכן קשה להאזין לכל מן ההתחלה ועד הסוף. חולשה נוספת באלבום היא הדומיננטיות המוגזמת של הקלידים, על חשבון הגיטרות. הקלידן טוני באנקס כמעט והשתלט לחלוטין על הכתיבה, ולא איפשר למלחינים מוכשרים כמו סטיב האקט (שהיה שרוי בדיכאון בגלל בעיות זוגיות) להתבטא ולתרום את המיתרים שלו למיקס. בגלל ההתמקדות המוגזמת בטקסטים של גבריאל, המוסיקה לפעמים יורדת ל"רקע" והופכת לכינור שני. רבים מן הקטעים מבוצעים ב'טמפו' איטי מדי, ועודף המלל נוסך עייפות על האדם העירני ביותר. תופעה מרגיזה נוספת שחוזרת לכל אורך האלבום, היא "פייד אאוט" (Fade Out) של הקטעים במקום סיום מוסיקלי סביר. יותר מדי פעמים קטעים פשוט מתפוגגים אל האוויר באמצע פיתוח הרעיון, באמצע סולו מוצלח או סתם כך, ללא סיבה. בדרך כלל ג'נסיס איננה להקה של פייד-אאוטים. יש שני הסברים: או שג'נסיס ניסתה לפזול אל תרבות הפופ של מצעדי ארה"ב, או שהמוסיקאים גילו לפתע שלא תיכננו נכון את הזמן הרב שעמד לרשותם (סביר להניח שמדובר בהסבר הראשון: קיצוץ והתפיידות לטובת מטרות מסחריות). יותר מכך: קטעים רבים אינם מתחברים היטב, למרות שהיה אפשר להשתמש בטקטיקה של פינק פלויד ולהיעזר באפקטים קוליים כדי ליצור חיבור מלאכותי בין כל תתי-הפרקים. זה פשוט נשמע כמו אוסף שירים ללא הקשר ברור. אסור להיות אכזרי מדי כלפי הכבשה הרכה: באלבום יש כמה פנינים, אבל צריך ללקט אותן בזהירות מתוך הסאגה המפותלת. קטעים מוצלחים כמו "קארפט קרולרז" (Carpet Crawlers), "אין דה קייג'" (In The Cage), "חזרה בניו-יורק סיטי" (Back in N.Y.C) וכמובן הקטע הפותח ("The Lamb") ראויים להאזנה, במיוחד בגירסת הרימסטר המשובחת משנת 1994; גרסת SACD עם צליל סראונד צפוייה לצאת לאור במהלך 2005; ועדיין, נראה שהיה אפשר לערוך את כל הסיפור מחדש בפורמט דיגיטלי ולצאת עם יצירה מהודקת, מובנת ובשלה יותר - בשישים דקות, לא יותר. הסיום, למשל, שבו הגיבור מנסה להציל את אחיו ג'ון מטביעה ומגלה שלמעשה זה היה הוא בעצמו, הופך לפתע למעין המנון-רוק בהשראת ה'רולינג סטונז'. לחלוין לא ברור מה קרה למר רל היקר. קשה לחשוב על סיום יותר מופרך מזה שנוצר בפועל. לסיכום, "דה לאמב" מומלץ בעיקר למי שאוהב את פיטר גבריאל. קשה לצלוח את האלבום הזה מתחילתו ועד סופו. מבחינה דרמטית, רוב הזמן הוא מעורפל ומשעמם. מבחינה מוסיקלית, הוא לא מנצל את כשרונותיהם של כל חברי הלהקה. מבחינה טכנית, הוא ארוך מדי וקטוע מדי. חבל שהלהקה, שאיננה קיימת עוד, לא מסוגלת להביט אחורה ולתקן את פגמי העבר. במקום להשקיע את הכסף בעוד רימסטר ועוד גרסת סראונד, עדיף היה לחזור לשולחן השירטוטים ולהוציא גרסה משופצת. כפי שזה עכשיו, הוא רחוק מלהיות טוב מאוד או מופתי. הציון: 7.5/10 |
Genesis - The Lamb Lies Down on Broadway - שוקי גלילי בשרת העיוור
Genesis - Selling England By The Pound
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")
הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
www.mitkadem.co.il
Email: UriBreitman@yahoo.com