Frank Zappa Baby Snakes DVD 1979/2003 Eagle Rock USA (166 min.) Zappa.com ביקורת: אורי ברייטמן 25/03/05

פרנק זאפה הופיע בניו-יורק בחג ה"פורים" האמריקני (Halloween) של שנת 1979 עם המופע המטורף "בייבי סנייקס". הצוות שלו התבסס על כשרונותיהם המוכחים של טרי בוזיו (תופים, שירה), אדריאן בלו (גיטרה, שירה), טומי מרס (קלידים, שירה), פטריק אוהרן (באס, שירה) פיטר וולף (קלידים, שירה), אד מאן (כלי הקשה). ההופעה, שלא במפתיע, חרגה במהירות מעולם המוסיקה אל ממלכת הסאטירה, התיאטרון, האילתור והשעשוע. זאפה הוסיף לקרנבל קטעי אנימציה מאת ברוס ביקפורד, שהשתמש בדמיונו העשיר כדי להפוך חימר לעולם ססגוני של סיוטים והומור שחור.

 

"בלי סטייה, הקידמה אינה אפשרית", כתב זאפה, ואכן יש לא מעט רגעים בדי-וי-די הזה שמאפשרים לצלול לתוך כשרונו של זאפה כמלחין מקורי וככותב טקסטים נועז ופיקח. עם זאת, לאילתור יש מחיר ולכן לא חסרים גם רגעים מיותרים של שטות. קחו, למשל, את הצילומים מאחורי הקלעים: זאפה ועמיתיו משתעשעים עם בובת-גומי של אישה, ובוחרים לערוך את הקטע כך שיפריע לאחד השירים; זה אולי מקורי, אבל בעיקר קוטע את המשכיות המופע. חוש ההומור של זאפה לעתים חד ומלוטש, אך לעתים נדמה שהוא חי את הרגע בלי לחשוב על הצופים והמאזינים. מי שמכיר היטב את זאפה, מן הסתם יקבל את הקטעים השטותיים בסלחנות. אך מי שמבקש מוסיקה בלבד - אולי יתאכזב מן הסלט.

 

התוצאה הסופית היא דיוידי ארוך למדי (כשלוש שעות), שחלקו מעלה חיוך קל, חלקו מרשים מבחינה מוסיקלית (למשל, "פאנקי'ז וויפס" בכיכוב בוזיו), וחלקו דורש הרצה מהירה קדימה. הצפייה בסרט כולו קשה לעתים, כי לא תמיד זה מצחיק. מעריצי זאפה יוסיפו את המסמך האותנטי הזה למוזיאון בלי להסס, אבל למי שמחפש הוכחה מובהקת לגאונותו כמלחין וכגיטריסט, נראה שכדאי לחזור לאלבומים או לחכות לדיוידי הבא שייצא לאור באדיבות משפחת זאפה. זאפה אמנם חינני על הבמה ומחוצה לה, הוא יודע להופיע ולנהל מערכת יחסים סימביוטית עם הקהל הניו-יורקי, אבל הגימיקים התיאטרליים והמשחקים הבימתיים אינם שווים את מחיר הדיוידי. איכות התמונה סבירה בהתחשב בתאריך (1979), ואיכות הסאונד טובה אם כי לא ברמה אולפנית.

 

לסיכום, הדיוידי "בייבי סנייקס" מאפשר להציץ למופע משוגע אחד של זאפה בניו-יורק, להנות ממעט קטעי אנימציה מטורפים וסתם לשוטט מאחורי הקלעים. חובבי זאפה יהנו מכל רגע, זה בטוח. עם זאת, האווירה הפורימית, העריכה האנרכיסטית והשיתוף המוגזם של הקהל באירוע פוגמים בחווייה המוסיקלית. יש כאן יותר מדי טירוף ופחות מדי יצירות שלמות שממחישות את גדולתו של זאפה. קיים דיוידי זאפה אחר שכותרתו "האם הומור ומוסיקה הולכים ביחד?" - והתשובה היא "לא תמיד, במיוחד כאשר ההומור לא ממש מצחיק".
ולכן, הציון, למרות גדולתו של זאפה: 7.5/10

---