 |
|
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
|
כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, התפנה לכתוב את אלבום הסולו הראשון שלו במהלך סתיו 1975. עבודת ההקלטה נמתחה על פני האביב והקיץ של אותה שנה. זה היה לאחר סיום סיבוב ההופעות של האלבום "רילייר". חברי הלהקה הסכימו להפסיק את העבודה הקבוצתית לשנה אחת, וכך התפזרו להם חברי יס והקליטו אלבומי סולו שונים ומשונים. לסקווייר היה מזל: ידידו הוותיק מימי להקת 'דה סין' (The Syn), הקלידן אנדרו פרייס ג'קמן (שנפטר ב-2003), עזר לו בכתיבת עיבודים תזמורתיים, ניגן על הפסנתרים החשמליים והאקוסטיים - ובכלל עזר לו להפוך את האלבום ליצירה עם נפח. התוצאה הסופית היא אלבום מלודי מאוד, נעים להאזנה ושווה רכישה לכל מי שאוהב את המוסיקה של להקת יס.
מלבד תרומתו החיונית של ג'קמן בתחום העיבוד, לסקווייר היו בשלב זה כבר כמה חברים מפורסמים: המתופף ביל ברופורד, שלהקתו קינג קרימזון פורקה בפתאומיות ע"י רוברט פריפ, בא לעזור לקולגה הגמלונית מימי יס העליזים. היחסים המתוחים בין השניים בעבר לא הפריעו להם לחזור לעבוד ביחד, ולשכוח את הימים בהם כינה אותו ברופורד "הדג" (בגלל שכריס אהב אמבטיות ארוכות; אולי ארוכות מדי). כך גם קרא ליצירת הסולו הקצרה שלו באלבום פרג'ייל. שמו של האלבום הוא למעשה התשובה המבודחת של סקווייר לברופורד: הדג יצא סוף-סוף מן המים. גם הקלידן פטריק מוראז, המחליף הזמני של ריק ווייקמן, תרם עבודת אורגן וסינתי. מל קולינס, עוד פליט של קרימזון (ולאחר מכן, גם קאמל), הוסיף סקסופונים. רק גיטרה חשמלית חסרה כאן: איפה סטיב האו? למה הוא לא עוזר לחברים שלו בעת צרה? כבסיסט, סקווייר הוא אחד הנגנים המכובדים ביותר שיצאו מן הרוק המתקדם. גיטרת ה"ריקנבקר מודל 1999" הנאמנה שלו, אותה רכש לראשונה בשנת 1965, התפרסמה לא-מעט גם בזכותו. הוא לא נחשב מוסיקאי מיומן או מהיר במיוחד, אבל החוש המלודי הנדיר שלו, והיכולת להפיק מן הבס צלילים "שמנים" -- מתבטאים היטב גם כאן, באלבום הזה. תפקיד הבס מספק קוים מלודים חשובים, לא מתלהב מעצמו ותמיד משתלב יפה עם הכלים האחרים. סקווייר באופיו הוא 'משתלב', ולא 'כוכב' או 'סולואיסט'. בכל רגע נתון הוא מתמרן בין המחוייבות הטבעית שלו לשרת את יחידת הקצב ובין הנטייה האישית שלו להתבטא על ידי תרומה למלודיה המרכזית של היצירה. שלא במפתיע, הקטע האחרון באלבום ("סייף") הוא המרשים מכולם. סקווייר לא חשש להתמודד עם ז'אנר הרוק הסימפוני, בו התמחתה להקת-הבית שלו בשנים שקדמו לפרויקט הזה. גם הנסיון האולפני הרב שצבר, בעיקר עם יס (אבל לא רק), עזר לו להרכיב הפקה מוסיקלית מעולה, שבה אין רגעים מתים ואין פישולים טכניים. המחמאות הנ"ל לא באות לטעון, חס וחלילה, שההישגים אליהם הגיע כאן סקווייר משתווים איכשהו להישגים של יס באלבומי-מופת כמו פרג'ייל, קלוס טו דה אדג' או רילייר שהוקלט באולפן הביתי של סקווייר. החזון האמנותי הפושר של סקווייר לא נמצא באותה ליגה על-טבעית של ג'ון אנדרסון, ועולם הדימויים שהוא מייצר נותר מוגבל למדי (מישהו אמר אוליאס ולא קיבל טריפ רוחני ענק?). ועדיין - המוסיקה עובדת, האלבום זורם היטב, וההקפדה על הפרטים והתיזמורים מורגשת בכל רגע. סקווייר מעולם לא היה זמר גדול, וקולו הגבוה פונה לעתים לאפיקים מוזרים עם מבטא תמוה, אבל יש בו משהו רך, נשי וסימפטי. כריס סקווייר לא הקליט שום אלבום סולו שאפילו התקרב לשלמות הפנימית של האלבום הזה. מצד שני - הוא כמעט ולא הקליט אלבומי סולו בחייו. בניגוד לריק ווייקמן, שהקליט אלבומים באותה מהירות שבה סטיבן קינג כותב מותחנים, סקווייר תמיד שחה לאט במים. מכיוון ש"דג מחוץ למים" אינו אבן-דרך בהתפתחות הרוק המתקדם הבריטי, העובדה שסקווייר לא הצליח להתעלות על עצמו בכל עשרות השנים שחלפו מאז -- אינה מעידה על חריצות יתרה או על עודף יצירתיות והשראה. אך סקווייר כל כך מזוהה עם יס והצלחותיה, עד שהוא כנראה לא ממש מוטרד מן ההתייחסות אליו כאמן-סולו. ג'ון אנדרסון, לעומתו, הקליט עוד המון אלבומים ואף שיתף פעולה עם ואנגליס, אבל נראה ששני מייסדי יס הגיעו לשיאם בדיוק באותה תקופה: 1973-1976. חבל שמוסיקאי עם כל כך הרבה משאבים והזדמנויות, כמו סקווייר, לא עלה על מסלול התפתחות מוסיקלי מואץ במחצית השנייה של שנות השבעים.
לסיכום, אלבום הסולו הראשון של כריס סקווייר הוא מוצר סימפטי ומכובד, שאמנם לא מתבייש לעמוד לצד הרפרטואר הקלאסי של יס, אך בשום פנים לא יכול להתחרות בקלאסיקות של הלהקה במחצית הראשונה של שנות השבעים. עם זאת, בהשוואה לאלבומי סולו אחרים של חברי יס (ריק ווייקמן, סטיב האו, פטריק מוראז או אלן ווייט), סקווייר יכול להיות מרוצה: האיזון הפנימי בין כל היצירות, המלודיות הקליטות, העיבודים המגובשים וההפקה המקצועית דאגו להבטיח שהדג יישאר עוד זמן רב מחוץ למים -- ועם מספיק אוויר כדי לשרוד את המילניום. קצת חבל שההפצה העלובה של האלבום גרמה לרבים מחובבי 'יס' להחמיץ אותו, וחבל לא-פחות שהדיסק עדיין לא עבר רימסטר דיגיטלי שרק ידגיש את איכויותיו הטובות. הציון: 8/10
הוסיפו תגובה לביקורת זו /
Bill Bruford - Master Strokes 1978-1985
Jon Anderson - Olias of Sunhillow Yes - Yessongs Steve Hackett - Voyage of the Acolyte איך אני מחשב ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר | |
